בין הצפון והדרום: המתח בין הזירות בעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל

בימים אלה, 20 שנים לנסיגת צה"ל מלבנון, מתהווה שיח ציבורי על אודות פעילות צה"ל ברצועת הביטחון וכן בנוגע להליכי קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית. נראה כי בסוף שנות ה־ 80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל בבעיה אסטרטגית דומה – מתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון. באותם ימים התמודדה ישראל בעיקר עם האנתפאדה הראשונה, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת.

שירות הידיעות שהפך לשירות המודיעין

ארגון ההגנה נוסד ב־1920 כגוף ארצי שמטרתו שמירה על ביטחון הישוב. בתחילת ימיו של הארגון המודיעין לא היה מרכיב משמעותי, והוא החל להתגבש רק בשנות ה־30 - ברמה המקומית וברמה האזורית. רק 20 שנים לאחר הקמת ההגנה הוקם ארגון המודיעין הארצי - הש"י. בעשר השנים שבהם פעל הש"י הארצי בהצלחה הוא ביסס תשתית מודיעינית להקמתה של קהילת המודיעין

האנתפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים

למחלוקת המודיעינית בשאלה אם האנתפאדה השנייה (אוקטובר 2000) הייתה פרי יוזמה של יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית או שמא התפרצות ספונטנית שהפתיעה את שני הצדדים, השלכות רחבות שעד היום לא קיבלו התייחסות ראויה. על־פי הערכת מודיעין אחת, שהייתה מקובלת על רוב מקבלי ההחלטות ועיצבה במידה רבה את תגובת ישראל, ערפאת יזם את המהומות. על־פי הערכה אחרת, לה היו שותפים רבים מגורמי המקצוע באמ"ן ובשב"כ, ערפאת לא יזם את המהומות ובשלב הראשון אף ניסה לעצור אותן ולהרגיע את המצב. בהמשך, בעקבות תגובה קשה של צה"ל, הצטרף ורכב על הגל. אף־על־¬פי שצה"ל נערך למהומות בעקבות התסכול הפלסטיני מכישלון פסגת קמפ דיוויד ובשל הניסיון מאירועי יום הנכבה במאי 2000, העיתוי שבו פרצו וזליגתן לתוך "הקו הירוק" הפתיעו אותו ואת מקבלי ההחלטות. המאמר טוען כי הערכת המודיעין לפיה ערפאת יזם את המהומות שגויה. בהצגתה כהערכה דומיננטית בפני מקבלי ההחלטות היו כרוכים לא רק כשלים מקצועיים, אלא גם כשלים אתיים

כשירות מערך המילואים בצה"ל – הפרדיגמה ושברה

מערך המילואים בצה"ל הוא ממרכיבי תפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה. בעשרים השנים האחרונות עבר המערך תמורות הנובעות מהִשתנות מאפייני הלחימה ומשינויים בחברה בישראל. שיאו של תהליך זה עם חקיקתו של חוק המילואים ב־2008. מאמר זה מתמקד בכשירות מערך המילואים, ובפרט בכשירות כוחות המילואים ביבשה, ובשחיקתה במהלך עשרים השנים האחרונות. במאמר תוצג הטענה כי אי קיומו של מודל תקציבי קבוע המיועד לשמירת כשירות מערך המילואים במשך שנים פוגע במוכנות המערך למלחמה. המאמר סוקר את ההתרחשויות והתהליכים המשפיעים על כשירות המערך, בדגש על חוסר יציבות מודל האימונים במהלך השנים. חוסר היציבות במודל האימונים וכשירות המערך משפיעים גם על מרכיבים "רכים" של המערך, כמו תחושת הנחיצות והמסוגלות של משרתי המילואים. תהליך זה עלול להוביל למשבר אמון בין משרתי המילואים לצה"ל, ועלול להשפיע לרעה על תוצאותיה של המלחמה הבאה. המאמר מציע גישה חדשה לתפיסת הכשירות של מערך המילואים ביבשה, ולפיה יש לנהל את אימון כוחות היבשה על בסיס חקיקה המגדירה תקציב ייעודי ומגודר, ותחת אחריות ישירה של שר הביטחון ומפקד זרוע היבשה.

חסן אל־בנא והאחים המוסלמים

לא מלחמה ולא שלום: התמודדות ישראל במסגרת העימות באזור האפור עם איראן וחזבאללה

בעשור האחרון גדלה מעורבותם של שחקנים שונים במסגרת העימות באזור האפור. עימות זה מוגדר כמרחב תפיסתי בין שלום ומלחמה, שבו מתנהלות פעולות החורגות מסף התחרות הרגילה, אך אינן חורגות – באופן מכוון – מסף של עימות צבאי ישיר בקנה־מידה נרחב. תכליתו של העימות להשיג יתרונות מדיניים, כלכליים וצבאיים בזירה הבין־לאומית או האזורית, במעין תחרות גיאו־פוליטית, ולהימנע במקביל מתגובות צבאיות מהיריבים. מטרות מאמר זה להציע גיבוש של תיאוריה כוללת וסדורה באמצעות המשגה ואפיון של העימות באזור האפור, תוך ניתוח יישומי של מקרה בוחן הנוגע לעימות העקיף בין ישראל לאיראן ולחזבאללה