כמו לאכול מרק בסכין

פיקוד מלפנים ופיקוד מוכוון משימה במלחמת לבנון

ישנה סתירה מובנית בין שתי המשימות של מפקד כוח צבאי: פיקוד ושליטה. מי שמפקד לא תמיד יכול לשלוט, ומי ששולט, לא תמיד יכול לפקד. מפקד גדוד שלחם במלחמת לבנון השנייה מסכם את תובנותיו ואת מסקנותיו מהמלחמה

קלאוזביץ, העם החמוש והלוחמה הזעירה

הגותו של קלאוזביץ בנוגע למלחמת גרילה היא רלוונטית ברובה הגדול גם היום, אף שהיא נכתבה לפני כ-200 שנה, ואף שהיא מבוססת בעיקר על דוגמה אחת: מלחמת ספרד-צרפת (1808-1814 ,(שעליה הוא למד מכלי שני

בקרת נשק וביטחון לאומי

מדוע הפצצות השכנוע לא משכנעות?

רבות מהגיחות של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה לא כוונו כדי לפגוע ישירות בעוצמתו של חזבאללה, אלא כדי לשכנע את מנהיגיו שהמשך הפעולה נגד ישראל יסב להם נזק בלתי נסבל וכי מוטב להם לשנות את דרכי פעולתם. הדוגמה המובהקת לכך היא הפצצת רובע דאחייה בביירות. ההיסטוריה מוכיחה כי מדובר בדרך פעולה מאוד לא יעילה, והמאמר מסביר מדוע סיכויי הצלחתה קלושים

המשטרה היא הכתובת, לא הצבא

בעת שגרה מטפלת המשטרה במצבי חירום בתוך גבולות המדינה. העברת הסמכות הזאת לפיקוד העורף במקרה של רעידת אדמה עתירת נפגעים לא תייעל את עבודות ההצלה כפי שטוען אל“ם חיליק סופר (“רעידת אדמה בישראל: האתגר והמענה“, מערכות 418 (אלא תגרום לתשלום “דמי לימוד“ יקרים, שמשמעותם היא איבוד זמן יקרונזקים לפרט ולמדינה

בשבח הנחילים

בעקבות מלחמת לבנון השנייה יצא שם רע לטקטיקת הנחילים. סקירה היסטורית מלמדת שמדובר בשיטה שלעיתים הניבה הישגים גדולים ולעיתים המיטה אסון של ממש על מי שיישם אותה. החוכמה - כמו תמיד - היא לדעת מתי נכון וראוי ליישם אותה

ערכים לא לומדים בכיתה

חינוך לערכים הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות של צה”ל. אולם כדי שהטמעת הערכים בקרב החיילים תהיה יעילה ומשמעותית, אין להסתפק רק בלימוד עיוני שלהם, שאינו יעיל, אלא יש להקנותם באמצעות ההתמקצעות הצבאית וההתנסות האישית

הים האדום - בסבך יריבויות צולבות

השינויים שחלו באזור הים האדום במהלך העשור האחרון הביאו את הזירה לחוסר יציבות ולהתערבותם של כוחות חיצוניים, גלובליים ומהמזרח התיכון. גם לישראל אינטרסים במרחב ים סוף, ובעוד שהיא חותרת להסכמי שלום מול מדינות האזור, מומלץ כי תימנע מנקיטת עמדה בסכסוכים שאינה צד בהם

תקציר דוקטורט: נלחמים את דרכם פנימה: חיילים בודדים, הגירה, וזהות לאומית בישראל

בכל שנה מתגייסים לצה"ל כ־3,000 חיילים בודדים המגיעים מחו"ל. לא מדובר בתופעה גברית; קרוב למחצית הם למעשה חיילות בודדות. הקבוצה הגדולה ביותר מגיעה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ומונה קרוב ל־40% מהחיילים, כשליש מגיעים מצפון אמריקה, והיתר מצרפת, בריטניה, אוסטרליה, ברזיל, ומכ־50 מדינות נוספות (ראו מספרי חיילים לפי שנה ואזור גאוגרפי בטבלה המצורפת). למרות המספרים המרשימים, ועל אף המרכזיות בשדה המחקרי בישראל של מחקרי ביטחון, צבא וחברה מחד גיסא, והגירה ואינטגרציה מאידך גיסא, זהו המחקר הראשון היסודי ורחב ההיקף שנכתב על חיילים בודדים ששירתו בשנות ה־2000. התופעה מקבלת הד רב בציבוריות הישראלית, ועל אף שלא נערכו מחקרים מקיפים בשאלת מניעיהם, הם מוצגים לנו כתערובת של ציונות ואלטרואיזם. לישראלים, כך מספרים לנו בכתבות מגזין, יש הרבה ללמוד מהחיילים הבודדים בכל הקשור לאהבת הארץ ונתינה לזולת. החיילים, בתרומתם ואהבתם, מזכירים לנו את מי שהיינו פעם. שירותם הצבאי מתורגם בשיח הציבורי ל"עלייה", אף על פי ששיעור הנשארים בישראל לאחר השירות הצבאי לעולם לא נבדק, ולמעשה אינו נמצא במעקב. מדוע חיילים אלה מתגייסים לצה"ל? מה מבדיל את המתגייסים מרבים אחרים בעלי מאפיינים דומים שאינם מתגייסים? האם הם נשארים בישראל לאחר שירותם הצבאי?