מציג עמוד 38 מתוך 447 תוצאות
במהלך עשור פעלו חטיבות האש בצבא ארצות־הברית כמפקדות עצמאיות שהיו מסופחות לעת הצורך לדיוויזיות ולקורפוסים. מסיפור הקמתן וביטולן ניתן ללמוד על השפעות ארוכות טווח של שינויים ארגוניים שלא ניתן לחזות מראש, ועל כך שרפורמות ניתן לשנות כאשר הן אינן מצליחות
צבא היבשה של ארצות־הברית רואה בעקרונות שמרכיבים את "מבצעי היבשה האחודים" את האופן שבו יילחם בעתיד הנראה לעין. מהפרסומים שנבחנו ניתן לראות שתהליך יישום התפיסה הרב־ממדית של צבא היבשה של ארצות־הברית התחיל בהתאמות תורתיות קטנות, ובעיקר בתחום האש. זאת משום ששינוי תפיסתי עמוק כל כך מצריך זמן
בין אסון התאומים והקורונה. מחקר שביצע טיפולוגיה של מצבי חירום מעלה מסקנות שאותן ניתן ליישם גם במשבר הקורונה. במקומות שבהם נשמרו הכללים הנכונים לניהול האירוע - גבר הסיכוי להשגת תפקוד נכון ומלא להשגת התוצאות הרצויות
ההגבלה של יחידות הסיור (בראייה תקנונית והכשרתית) לאיסוף פסיבי בלבד פוגעת ביכולת של המפקד והכוח לבנות ולשמר תמונת מצב אויב עדכנית, גם כאשר מדובר באויב ממוכן, קל וחומר מול אויב שאינו חושף עצמו ללא גירוי משמעותי. יש צורך דחוף לתקן את העיוות, באמצעות איגוד היחידות החטיבתיות העוסקות באיתור אויב, והתאמתן לקצבי התמרון הנדרשים מחטיבות השריון
השינויים שחלו באזור הים האדום במהלך העשור האחרון הביאו את הזירה לחוסר יציבות ולהתערבותם של כוחות חיצוניים, גלובליים ומהמזרח התיכון. גם לישראל אינטרסים במרחב ים סוף, ובעוד שהיא חותרת להסכמי שלום מול מדינות האזור, מומלץ כי תימנע מנקיטת עמדה בסכסוכים שאינה צד בהם
המזרח התיכון וסביבת הזירה הים־תיכונית עברו טלטלות לא מעטות בשני העשורים האחרונים. גם מרחב ההזדמנויות מתרחב, וישראל צפויה להיכנס למגרש המשחקים כשחקן ראוי ומכובד
הטנק הוא יצור התקפי, המביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את משמעותו של התמרון. יש לחזק את תפיסת ההפעלה הכוללת תמרון משוריין וממוכן לעומק מערכי האויב, ערעור היערכותו, שיבוש שיטת פעולתו, חשיפתו כדי להשמידו ולהביא להכרעתו בכל מרחב בו פועלים כוחותינו
המאמר בוחן את כשלי ההתרעה של קהילת המודיעין הישראלית לאורך עשרות שנים, ובראשם מחדלי 1973 ו-2023, ומערער על ההנחה בדבר יכולתה לספק התרעות מהימנות לאירועים מדיניים וצבאיים דרמטיים. אף שנעשו ניסיונות חוזרים לתקן כשלים אלה באמצעות רפורמות ארגוניות במודיעין, שורש הבעיה עמוק יותר, והוא נעוץ בתרבות הדיון ובדינמיקה שבין הדרגים הצבאי והמדיני. המאמר מדגיש את השפעתם של היררכיה נוקשה, שיח קונפורמי ופוליטיזציה סמויה על תהליך קבלת ההחלטות, וטוען כי שינוי מבני לבדו אינו יכול להבטיח שיפור. כדי להפיק לקחים אמיתיים ולהימנע מכשלים עתידיים, נדרש שינוי רחב היקף בתרבות האסטרטגית הישראלית, אשר יקדם פתיחות מחשבתית, דיון ביקורתי והכרה בממד הפוליטי-אנושי של תהליכי ההערכה וההתרעה
מאמר זה מבקש להשוות בין שני כשלי ההתרעה החמורים בתולדות קהילת המודיעין הישראלית: מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת חמאס (2023). חרף פערי מידע והקשרים שונים, ניתוח השוואתי של אחריות ארגונית, קונספציות שגויות, תפקוד האיסוף ותהליכי מחקר והערכה, מאפשר לזהות דפוסים דומים ושונים בשני המקרים. בעוד כשל 1973 נבע בעיקר מבעיה הערכתית, כשל 2023 שיקף במידה רבה גם כשל איסופי חריף - למרות גישה נרחבת למידע. המאמר מצביע על הזנחת תחומי איסוף קריטיים, דבקות עיוורת בקונספציה של "חמאס מורתעת" בכל הדרגים, והתעלמות ממידע איכותי שהתקבל. כמו ב־1973, גם ב־2023 כשלו מנגנוני הבקרה והספק בתוך מערכות המחקר, והדרג המדיני לא אתגר את הערכות המודיעין. התוצאה – הפתעה מוחלטת וחוסר מוכנות מהותי – מדגישה את הפער בין עוצמת יכולות המודיעין ובין חולשת השימוש בהן
למרות שבספר הצק"ח האמריקני אין חידושים גדולים, הרי שהוא מבטא באופן מיטבי את האופן שבו רואים בצבא היבשה את הפעולות ברמת החטיבה. נכון ללמוד מהנושאים המפורטים בספר לקחים לצה"ל, ולבחון את אופן יישומם בכוחות היבשה