צבא כותב היסטוריה : המחלקה להיסטוריה של צה"ל ותרומתה לחקר מלחמות ישראל

המחלקה להיסטוריה של צה"ל, הנמצאת תחת כפיפות אגף מבצעים-חטיבת תורה והדרכה (אמ"ץ־תוה"ד) היא הגורם הרשמי בצה"ל לכתיבה על מלחמות ישראל ואירועים מבצעיים. מטרתו של מאמר זה לנתח את שורות המחקרים שנכתבו במסגרת המחלקה. זאת תוך התמקדות היסטוריוגרפית במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בעזרת שני מקרי מבחן אלה ידגים המאמר את חשיבותם של מחקרים מוסדיים או רשמיים לחקר ההיסטוריה של צה"ל וכיצד הם יכולים לתרום למחקרים עתידיים ביקורתיים אודות מלחמות ישראל

המצפן לבניין כוחו של צה"ל בתפיסת הביטחון הלאומי: גישת בן־גוריון והשלכותיה כיום

אם מכנסים את כל התובנות העולות מהגותו ומכתביו של בן־גוריון, ניתן להבין כי המבנה הייחודי של צה"ל הוא מלאכת מחשבת, הנגזרת ממחשבה אסטרטגית, ציונית ועמוקה. מאמר זה הוא הפרק הראשון בתפיסת בניין הכוח של צה"ל, שנכתבת בימים אלה ותפורסם בתוך הארגון, ומציג את יסודות בניין הכוח של צה״ל בראי תפיסת הביטחון הלאומי, מהקמתו ועד היום

דברים שרואים משם רואים גם מכאן: לקחי אוסינט מאוקראינה והשתקפותם ב"בית וגן"

אחד ממאפייניו הייחודיים של המקצוע הצבאי הוא שלרוב בעל המלאכה אינו עוסק בו רוב הזמן. על כן יש חשיבות גדולה ללימוד המתרחש במלחמות, בעבר ובהווה, לטובת אתגרי העתיד. עליית תחום האוסינט המופרט – מהמלחמה באוקראינה ועד "בית וגן" בג'נין – כמקרה בוחן

משפחת סימפסון, מלחמת וייטנאם והחברה האמריקנית

הסדרה "משפחת סימפסון" השתמשה בפלטפורמה שלה כדי לעורר מחדש את זכר מלחמת וייטנאם במגוון דרכים שונות. מסאטירה, ועד בחינה רצינית של השפעת המלחמה על חיילים משוחררים והחברה האמריקנית. מאמר מעט שונה שנוגע בעיצוב דעת קהל, יחס לחיילים פשוטים ופוסט טראומה

השפעת התאוריה הצבאית הרוסית על בניין הכוח

ערב המלחמה עסק הצבא הרוסי בבניין כוח למלחמה בעצימות גבוהה נגד נאט"ו ולמלחמות מקומיות שבהם יצטרך להתערב באופן צבאי. לשם כך השתנה מבנה כוח האדם של הצבא והוגדל מספר החיילים המקצועיים הנמצאים בכשירות יותר מבעבר. נוסף על כך נוצרו הצק"גים ואוישו בתקנים שחלקם לא מתאימים לפריסה במלחמה. את ההשלכות הצבאיות למדיניות זו אנו רואים באוקראינה

מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד: סקירת ספרו של ד"ר דותן דרוק

ספר מרתק וקריא על לחימה, פיקוד ואחריות, ובעיקר על התמודדות עם משבר וצמיחה אישית. כיום, נוכח מלחמת "חרבות ברזל", שרבבות עתידים לשוב ממנה אחרי שחוו את המראות הקשים של המלחמה והלחימה, מדובר בספר רלוונטי מאוד

ביקורת ספר: לא לבדד: מדיניות החוץ של ישראל

מיקרו־סוציולוגיה של מלחמות חדשות

המאמר מציג ניתוח חזותי של פיגועי טרור שהתרחשו בישראל במהלך השנים 2016-2015, תקופה המכונה "אנתפאדת היחידים". במחקר נותחו סרטים המתארים פיגועי טרור במטרה לבחון בגישה מיקרו־סוציולוגית פיגועים אלה בעת התרחשותם. אנו טוענים, כי בדרך זו ניתן להעשיר את הידע הסוציולוגי הצבאי אודות ה"מלחמות החדשות". במחקר נאסף מידע שאותר במרשתת ומקורו בתפוצה רחבה של מצלמות אבטחה ומכשירי טלפון ניידים. פותחה תוכנה לאיסוף סרטים והיא הופעלה במדגם של רשתות חברתיות. במקביל נערכו גם ראיונות עומק עם קציני משטרה ואזרחים שהיו עדים לפיגועים. ניתוח הממצאים מתאר את הדינמיקה החברתית המופיעה בסרטים ומצביעה על שלושה גורמי ייסוד הנכללים באלימות המוצגת בהם: התוקף, משבש ההתקפה וההמון. המחקר מצביע על יכולתם של סוציולוגים צבאיים לבצע ניתוח חדש של אלימות תוך שילוב בין רמת ה"מאקרו" לבין מחקר ברמת ה"מיקרו". ניתוח מיקרו־סוציולוגי כזה מוביל להבנה טובה יותר של פיגועי טרור, תוך התגברות על מניפולציות במידע ויזואלי המתבצעות על־ידי התקשורת, הממשלה וארגוני טרור.

היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי

מאמר זה מבקש להציע היסטוריוגרפיה של ייצוגי הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית ימי המדינה ועד לעשור השני של המאה ה־21. המאמר בוחן את קשרי הגומלין שבין ההתרחשויות ההיסטוריות בישראל, התפתחות שיח הטראומה בעקבותיהן וייצוגו של הלם הקרב בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. התפתחות זו מוגדרת באמצעות ארבע תקופות: תקופת ההשתקה, בין ראשית ימי המדינה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה הן החברה הישראלית והן המסך הישראלי הדחיקו את המצב הפוסט־טראומטי; תקופת ההכרה בהלם הקרב, שכללה גל סרטים שעסקו בהלם קרב, במהלך שנות ה־80 של המאה ה־20; תקופת הפיצול, במהלך שנות ה־90, שבה הקולנוע העלילתי נמנע לחלוטין מעיסוק בהלם הקרב ואילו הקולנוע התיעודי ייצג את התופעה במספר סרטים; ותקופת הדומיננטיות של הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית המילניום, שבה הקולנוע העלילתי, התיעודי, והטלוויזיה, מוצפים בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים המציבים במרכזם את הלם הקרב

ההכוונה הצבאית של מערכת הלימודים בבתי הספר בתחילת שנות ה־50

המלחמה המודרנית, כפי שנתפסה במחלקת תכנון בצה"ל, היא מלחמה טוטלית בין אומות, כלכלתן, משקיהן וכוחותיהן החומריים והנפשיים, הקיימים בפועל והפוטנציאליים. לכן תכנון המלחמה הוא "תכנון היצירה והארגון של הפוטנציאל הלוחם הכללי", לקראת התמודדות צבאית והשגת המטרות האסטרטגיות של המדינה. השאלה מהם מרכיבי העוצמה הלאומית העסיקה את המחקר האקדמי במהלך השנים. חוקרים שונים הצביעו לא רק על גורמים מוחשיים כגון גודל האוכלוסייה, תל"ג, ייצור תעשייתי, גודל הצבא ועוד, כגורמים המשפיעים על פוטנציאל העוצמה הלאומית, אלא גם על גורמים מופשטים כגון המוטיבציה הלאומית, התרבות, המדע, סוג המשטר, חינוך, יעילות בירוקרטית ועוד. בצה"ל ראו את מערכת החינוך כחלק מהותי בפוטנציאל הלאומי של ישראל, וככלי מרכזי בעיצוב הנוער בארץ, הכשרתו והפיכתו לחייל טוב וממושמע לא רק מבחינת כושר פיזי ומוטיבציה עזה להילחם ולשרת, אלא גם מבחינת השכלה. בהתאם לכך ביקשו בצה"ל להתערב בתוכנית הלימודים ולעצבה בהתאם לדרישות הביטחון, הן מבחינת כושר ומוטיבציה והן מבחינת מקצועות לימוד רלוונטיים עבור הצבא.