מלחמה ואסטרטגיה

השאלה איננה איך החדר נראה, אלא איך מדברים בו

המאמר בוחן את כשלי ההתרעה של קהילת המודיעין הישראלית לאורך עשרות שנים, ובראשם מחדלי 1973 ו-2023, ומערער על ההנחה בדבר יכולתה לספק התרעות מהימנות לאירועים מדיניים וצבאיים דרמטיים. אף שנעשו ניסיונות חוזרים לתקן כשלים אלה באמצעות רפורמות ארגוניות במודיעין, שורש הבעיה עמוק יותר, והוא נעוץ בתרבות הדיון ובדינמיקה שבין הדרגים הצבאי והמדיני. המאמר מדגיש את השפעתם של היררכיה נוקשה, שיח קונפורמי ופוליטיזציה סמויה על תהליך קבלת ההחלטות, וטוען כי שינוי מבני לבדו אינו יכול להבטיח שיפור. כדי להפיק לקחים אמיתיים ולהימנע מכשלים עתידיים, נדרש שינוי רחב היקף בתרבות האסטרטגית הישראלית, אשר יקדם פתיחות מחשבתית, דיון ביקורתי והכרה בממד הפוליטי-אנושי של תהליכי ההערכה וההתרעה

מלוחמה הרואית ללוחמה פוסט־הרואית ובחזרה

בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.

דבר העורך

תוכן העניינים

"הסערה המושלמת" שהביאה לכישלון המודיעין ב־7 באוקטובר

המאמר מנתח את כשלי קהילת המודיעין הישראלית ערב מתקפת חמאס באוקטובר 2023, תוך הצבתם בתוך דפוס רחב של תהליכים תפיסתיים, מוסדיים ותרבותיים. לטענת הכותב, הכשל נבע לא מהיעדר מידע, אלא מיכולת לקויה להעריך נכונה את משמעותו בשל קונספציה שגויה שהשתרשה עמוק בדרגי המודיעין וההנהגה המדינית. קונספציה זו כללה תפיסת מציאות לא ריאליסטית בנוגע לאופי חמאס, כוונותיה ויחסי הכוחות ברצועה, שהובילה לדחיית אינדיקציות מטרידות ולכשלים בהפעלת שיקול דעת עצמאי. המאמר קורא לחשיבה מחודשת על תהליך גיבוש הערכת המצב המודיעינית, על הרכב צוותי המחקר, ועל תהליכי ההכשרה והבקרה, תוך הדגשת חשיבותה של התרבות הארגונית ככלי קריטי לעמידות מוסדית מול תפיסות שגויות

שירות הידיעות שהפך לשירות המודיעין

ארגון ההגנה נוסד ב־1920 כגוף ארצי שמטרתו שמירה על ביטחון הישוב. בתחילת ימיו של הארגון המודיעין לא היה מרכיב משמעותי, והוא החל להתגבש רק בשנות ה־30 - ברמה המקומית וברמה האזורית. רק 20 שנים לאחר הקמת ההגנה הוקם ארגון המודיעין הארצי - הש"י. בעשר השנים שבהם פעל הש"י הארצי בהצלחה הוא ביסס תשתית מודיעינית להקמתה של קהילת המודיעין