מציג עמוד 3 מתוך 809 תוצאות
בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת
האמריקנים לא הפסידו באפגניסטאן או בעיראק – הם ניצחו. השגיאה שלהם הייתה טמונה במחשבה כי יצליחו למגר את האיומים העתידיים באמצעות שינוי תרבותי עמוק של מדינות אלה. מניסיונן של ארצות־הברית ושל ישראל אפשר ללמוד כי על אף שיש להימנע מהן ככל האפשר, מלחמות הן חלק מן ההכרח האנושי והגאופוליטי
השימוש בסנקציות ככלי מדיניות חוץ וביטחון התרחב מאוד בעשורים האחרונים. ישראל רואה בהן כלי חשוב בסל הכלים הביטחוני־מדיני שלה, לא רק נגד איראן, אלא גם כחלק ממאבקה בטרור הפלסטיני ובחזבאללה. כשנה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה אפשר לקבוע כי הסנקציות נגד רוסיה אינן עובדות, והן אף הביאו להקצנת מדיניותה של רוסיה. המקרה הרוסי גם מאפשר לנו לשאול שאלות קשות על תועלת הסנקציות נגד איראן
בימים אלה, 20 שנים לנסיגת צה"ל מלבנון, מתהווה שיח ציבורי על אודות פעילות צה"ל ברצועת הביטחון וכן בנוגע להליכי קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית. נראה כי בסוף שנות ה־ 80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל בבעיה אסטרטגית דומה – מתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון. באותם ימים התמודדה ישראל בעיקר עם האנתפאדה הראשונה, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת.
התפקיד המרכזי של המנהל בהטמעת הפעולה הארגונית לאור מדיניות פרדוקסלית ובשימורה הוא להעריך כל העת את הצורך הדומיננטי ברגע נתון אצל כל אחד מאנשיו בנפרד ושל כולם כקבוצה ולהתאים את הכלים המנהיגותיים והניהוליים שאותם הוא מפעיל כדי לענות על הצורך המתפתח
החשש מאיראן, השלכות הטלטלה האזורית והספק בנוגע להמשך המחויבות האמריקנית לשמירה על ביטחונה מדרבנים את סעודיה להתאחד עם נסיכויות המפרץ הקטנות. אולם חילוקי דעות מהותיים בין המדינות מונעים לעת עתה איחוד כזה
המזרח התיכון מספק לנו שפע של דוגמאות למשטרים שפועלים בניגוד למה שלכאורה הוא הגיוני ושקול. העובדה הזאת מחייבת אותנו בצניעות ובפיכחון בבואנו לגבש מדיניות ביטחון לאומית
המדיניות האסטרטגית המערבית מהעידן המודרני לעידן ה"פוסט-מודרני"
על אף העובדה שבחמאס קיימת החלטה אסטרטגית לבצע פיגועים בכל עת, הרי שבפועל מדיניות הפיגועים של התנועה היא פונקציה של שני גורמים: עמדתה של הרשות הפלסטינית ועמדתה של דעת הקהל הפלסטינית. כאשר קיימת בציבור הפלסטיני תמיכה נרחבת בפיגועים, ומדיניותה של הרשות הפלסטינית ביחס לחמאס היא אוהדת, תנוע המטוטלת של מדיניות הפיגועים לכיוון ההקצנה האלימה. אך כאשר קיימת אי- תמיכה ציבורית במדיניות הפיגועים של החמאס, והרשות הפלסטינים נוקטת מדיניות של כפייה ושל עימות עם החמאס, יביא הדבר להפסקה בפיגועים
ב־2006 הונהגה בצה"ל רפורמה ארגונית מרחיקת לכת שנועדה לחזק את זרוע היבשה. הרפורמה הזאת בוטלה בתוך זמן קצר, אך נותרה בעינה אחת מתוצאות הלוואי שלה: חיזוק המטכ"ל. הדבר נעשה באמצעות דפוסי פעולה שהזרימו לו כוח אדם איכותי וחדור מוטיווציה במקום קצינים "עייפים" בסוף הקריירה שלהם