מציג עמוד 3 מתוך 72 תוצאות
חמאס נוקט אסטרטגיה שיש בה סתירה פנימית מובנית: ברגע שהיא מוצלחת מדי, היא מחייבת את ישראל להפעיל כוח רב יותר ולהביסו - כפי שקרה במבצע "עמוד ענן". במילים אחרות: בכל פעם שחמאס מצליח - הוא נכשל
כאשר בנק נותן הלוואה הוא דואג לערבויות, שאותן הוא יוכל - במקרה הצורך - לממש באופן עצמאי. כך בדיוק יש לנהוג בעת חתימה על הסכמי שלום
המאמר בוחן את המשמעויות המבצעיות והחברתיות של הפעלת עמדות מסוג פילבוקס. הבחינה נעשית - בין היתר - באמצעות השוואה בין הפעלת העמדות האלה באירועי "גיאות ושפל" להפעלת עמדות דומות בתקופת המנדט
צה"ל מייחס חשיבות עצומה לזיהוי חלליו. אחת הדרכים המדויקות והמהירות ביותר לעשות זאת היא באמצעות השוואה בין צילומי שיניו של החלל לצילומים של שיניו בשעה שהיה מטופל במרפאות שיניים. האתגר המרכזי שעומד כיום בפני מערך הזיהוי הדנטלי של צה"ל הוא עדכון כל הרשומות הדנטליות של החיילים ומחשובן
למלחמת לבנון השנייה נכנסו החטיבות של צה”ל ללא גורמי סיוע אורגניים הן בתחום האש והן בתחום הלוגיסטיקה. לשם השוואה: במלחמת ששת הימים היו לחטיבות של צה”ל הן גופי אש אורגניים והן גופי לוגיסטיקה אורגניים. ההבדלים בביצועים של צה”ל בשתי המלחמות האלה נובעים גם מההבדלים האלה במבנה החטיבות
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם אפשר ליישם את גישת התמרון (לדוגמה איגופים רחבים) בלוחמת היבשה בשטחים בנויים וחקלאיים המאפיינים את גבולות לבנון, סוריה וירדן? 2. מה הם הלקחים בהקשר כיבוש שטח והחזקתו, לצרכים צבאיים וכקלף מיקוח מדיני, תוך השוואה בין עזה, לבנון וסוריה? 3. כיצד ניתן לפתור את המתח בין הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמת/מתקפת מנע, לבין הצורך להסתיר הכנות כדי להפתיע?
מאמר זה בוחן את הסיוע האווירי ההתקפי שנתן חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב לכוחות היבשה המתמרנים בשלבי הלחימה המרכזיים בעזה במלחמת חרבות ברזל. לאחר סקירה קצרה של תולדות שיתוף הפעולה אוויר-יבשה ופירוט ההתפתחויות בתחום הסיוע האווירי ההתקפי בעשור שלפני המלחמה, עולה טענה כי הסיוע האווירי ההתקפי באמצעות מטוסי קרב במלחמה זו היה חריג לחיוב ביחס להיסטוריה הצבאית הישראלית. בין הסיבות לכך ניתן למנות את תהליכי בניין הכוח והאימונים לפני המלחמה, שינויים תהליכיים שנעשו תוך כדי המלחמה, הקצאת חימושים רחבה על ידי המטכ"ל ומספר גורמים הייחודיים לתנאי הלחימה בעזה. ייתכן כי אופי הסיוע במלחמה זו הוא גם תוצר של שינוי תרבותי בחיל האוויר, שביטויו הוא מדידת ההצלחה של פעילות החיל דרך הצלחת הכוח המתמרן. בהמשך מובאת השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמת לבנון השנייה (2006), מבצע עופרת יצוקה (2008–2009) ומבצע צוק איתן (2014), ובסיום מוצגות תובנות לגבי סיוע אווירי התקפי במלחמה עתידית בלבנון שתכלול תמרון רחב היקף
בשנים שלפני המלחמה היה התמרון יכולת שהלכה ונזנחה בתפיסת הביטחון, בתוכניות המלחמה וכנגזרת מכך בבניין הכוח. הפעלתו כמענה למתקפת 7 באוקטובר הייתה נתונה לוויכוח משמעותי. לאחר שהחל ובשבועות הראשונים התבררה הצלחתו היחסית, הוא נראה כ"נס". במהלך החודשים שחלפו מתחילת המלחמה כבשו כוחות היבשה את עזה והכריעו את חמאס תוך אבדות מוגבלות, אך עם קשיים ניכרים בתת־הקרקע. כך או כך, התמרון נראה כיום כיכולת "טבעית" של צה"ל. הטענה היא, שבלי להבין את שורשי "הנס" של אוקטובר תוחמץ הזדמנות חשובה ללמידה. המאמר מנתח את שלושת שבועות ה"המתנה" שלפני הפעלתו, תוך השוואה לזו שלפני מלחמת ששת הימים, משך זמן שאפשר בשתיהן העלאת כשירות ניכרת של הכוחות, ואף השלמות בבניין כוח; משווה בין "נס" זה ל"נס" דומה במבצע "חומת מגן" ב־2002 ובין העדרו במלחמת לבנון השנייה ב־2006. הניתוח מעלה דפוסים חוזרים שמודעות להם תאפשר הפעלת תמרון בעתיד, תוך צמצום ההישענות על "ניסים"
למידה מניסיון העבר לשם טיוב תהליך קבלת ההחלטות בעתיד היא ללא ספק נחוצה, אולם בכל האמור בדבר נכונות החברה להקרבה, יש לזכור כי היא מושפעת בעיקר משיקולי עלות–תועלת רציונליים – כמו למשל ההישג שהמלחמה טומנת בחובה, תפיסת האיום ומטרות המלחמה. מלחמות וייטנאם ולבנון השנייה כמקרי בוחן