מציג עמוד 3 מתוך 30 תוצאות
עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש - עידן ההכרעה. יש לשוב לעיקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר
כיצד הניסיון המבצעי שצברו הכוחות הסדירים והכשירות הבסיסית של כוחות המילואים, אפשרו לצה"ל לנצח במבצע "חומת מגן" למרות ההכנות המוגבלות בדרגי המטכ"ל והפיקוד?
ב־10 במרס 2023, לאחר נתק מאז 2016 ובעקבות מגעים שהחלו בראשית 2022, נחתם ההסכם לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן. באופן פרדוקסלי, ההסכם טומן יתרון כלשהו לישראל. וגם: איך משתלבות בו ארצות־הברית, סין ופקיסטאן
בימים אלה, 20 שנים לנסיגת צה"ל מלבנון, מתהווה שיח ציבורי על אודות פעילות צה"ל ברצועת הביטחון וכן בנוגע להליכי קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית. נראה כי בסוף שנות ה־ 80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל בבעיה אסטרטגית דומה – מתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון. באותם ימים התמודדה ישראל בעיקר עם האנתפאדה הראשונה, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת.
בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת
ישראל הייתה בתור זהב ביטחוני והוא איננו עוד. יתרונותיה האסטרטגיים החדשים הם תשתית לנקודת איזון מחודשת, אך אינם מבטלים את ההבנה כי אנו במציאות חדשה ומאתגרת. על מקבלי ההחלטות לפעול כבר היום ולהחליט, בתנאי אי־ודאות, לאיזו סביבה אסטרטגית יש להתכונן
רחפנים, סמארטפונים וחיישנים דיגיטליים שינו את מרקם הלחימה, אך לא בדרכים שייטיבו עם המערב – או ניצחון באמצעות רצף של קליקים. התפיסות והשיטות הצבאיות של המערב אינן כושלות כי הן חסרות ערך, אלא משום שהן נשענות על הנחות יסוד שכבר אינן רלוונטיות. הצלחה אסטרטגית אינה תלויה במי שמגיב במהירות או מצית את הרשתות החברתיות, אלא באמת הפשוטה, האפורה ונטולת ההילה: ייצור, סבלנות ותכלית
במלאת עשר שנים ל"מערכות" כתב דוד בן-גוריון: "להיות אחד המכשירים שיקרבו את קוממיות ישראל בארצו". דבריו עומדים בתוקפם גם היום
מקרה הגרעין הישראלי הוא חריג וייחודי יותר משל כל אומה גרעינית אחרת. במרכזו העובדה כי ישראל נתפסת מזה שנים כמדינה השישית לפתח, לייצר ולהחזיק במאגר גרעיני מחד גיסא, והיא היחידה מבין כל תשע המדינות הגרעיניות המסרבת לאשר או להכחיש את מעמדה הגרעיני מאידך גיסא. האנומליה הישראלית בולטת הן ביחס למשכה, מתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 עד היום, והן ביחס לעוצמת הדבקות במעמד הדואלי. מאמר זה מתמקד בלימוד ההיסטוריה של ממלכת הסוד הגרעינית על־פי ציר יחסי צבא-אזרחות ומשילות, וגורס כי למדיניות העמימות הישראלית יש לא רק השלכות דיפלומטיות אלא גם מעשיות
בעשור האחרון גדלה מעורבותם של שחקנים שונים במסגרת העימות באזור האפור. עימות זה מוגדר כמרחב תפיסתי בין שלום ומלחמה, שבו מתנהלות פעולות החורגות מסף התחרות הרגילה, אך אינן חורגות – באופן מכוון – מסף של עימות צבאי ישיר בקנה־מידה נרחב. תכליתו של העימות להשיג יתרונות מדיניים, כלכליים וצבאיים בזירה הבין־לאומית או האזורית, במעין תחרות גיאו־פוליטית, ולהימנע במקביל מתגובות צבאיות מהיריבים. מטרות מאמר זה להציע גיבוש של תיאוריה כוללת וסדורה באמצעות המשגה ואפיון של העימות באזור האפור, תוך ניתוח יישומי של מקרה בוחן הנוגע לעימות העקיף בין ישראל לאיראן ולחזבאללה