סוריה - שאלת הדור הבא וירושת השלטון

אסד מכשיר את בנו בשאר לרשת את מקומו, וכך עושים גם בכירים סורים אחרים, הפועלים להורשת משרותיהם הנחשקות לבניהם. האם כניסתו של הדור הבא לצמרת סוריה מבשרת על המשכיות או על שינוי? האם תשתלב סוריה בתהליכי הגלובליזציה או תישאר מבודדת ובעלת כלכלה מהדגם שפשט את הרגל במזרח אירופה לפני יותר מעשור? הנתונים שבידינו מצביעים בינתיים על כך שכוחות ההמשכיות חזקים מכוחות השינוי

עד מתי? משכי מלחמות, אופטימיות קוסמית ואיוולת בתכנון אסטרטגי

ב־200 השנים האחרונות התרחשו כ־141 עימותים שבכל אחד מהם נהרגו לפחות 500 אנשים הקשורים ללחימה. מספר זה ומשך הזמן הארוך מאפשרים לנו להסיק מסקנות ראשוניות על טבע המלחמה בעת המודרנית. חוסר ההלימה בין התכנון האסטרטגי בצה"ל ל"חרבות ברזל" והאופטימיות של תכנון זה צריכים להעלות שאלות, שנכון שיובילו לשינוי באופן שבו הוא נערך, בעומקו ובמידת מושפעותו – בדרישות מקבלי החלטות בכירים

כללי המשחק של העימותים האסימטריים

״בניגוד לחמאס, חזבאללה אינו ארגון קטן וחלש. לא ניתן להגיד שהוא אינו מורתע מישראל, אך ההרתעה היא הדדית. הצד החזק, כלומר ישראל, מהסס לחרוג ולעלות מעבר לרף הסלמה מסוים. פה לחלוטין הם ריסקו את כל כללי המשחק ולכן אנו מגיבים בהתאם. כללי המשחק נשברו ב־7 באוקטובר. צה״ל מראה הישגים יוצאי דופן בלבנון, מחסל אנשים ומפקדים בכירים, דברים שלא העזנו לעשות ב־30 השנים האחרונות״. ד״ר דניאל סובלמן, מהמחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, בריאיון ל״קול המערכות״ על כללי המשחק של העימותים הא־סימטריים באזורנו. מדוע יש כללי משחק? מדוע שישראל תסכים ליצור כללי משחק?

עידן האש בטהראן: האם הופתעו באיראן מכוחו של צה"ל

עידן האש בטהראן: האם הופתעו באיראן מכוחו של צה"ל? "איש לא שיער שחיל האוויר יכול לפעול מעל שמי איראן כמו שהוא פועל מעל שמי לבנון ועזה. מאות גיחות, שליטה אווירית מוחלטת, חיסול של בכירים והשמדת רוב הגרעין – וכל זה בלי שאיראן יכולה למנוע תקיפה. זהו היישום הטוב ביותר של עידן האש מבחינת הטווח וההשפעה האסטרטגית". בפרק חדש של "קול המערכות": סא"ל (מיל') ד"ר דן שיאון על מבצע "עם כלביא" בראי ספרו עידן האש שיצא לאור ב"מערכות", וד"ר תמר עילם גינדין, חוקרת איראן במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, שמספרת כיצד הגיבו באיראן למתקפת צה"ל

צבא העם או צבא שכירים ?

מחויבות וצייתנות בצבא: מקרה בוחן ישראלי

המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם

לוחמת משפט, איומים והזדמנויות

בשנים האחרונות מנסים אויביה של ישראל לפגוע בלגיטימציה שלה להגן על עצמה באמצעות לחימה בחזית המשפטית. המאמר מסביר מהי לוחמת משפט וכיצד יכולה ישראל להתגונן בחזית המשפטית ואף לצאת להתקפות־נגד

מלוחמה הרואית ללוחמה פוסט־הרואית ובחזרה

בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.

על המידתיות

מלחמות אסימטריות מתאפיינות בחוסר איזון בין הצדדים, וטבען מאתגר את השמירה על כללי המלחמה הצודקת ודיני הלחימה. ציות להם יוצר תחושת חד־צדדיות וחוסר צדק ומותיר בקרב אזרחי הצד המציית תסכול נוכח מה שנתפס כחולשה ומוסרניות יתר. יש להיזהר שלא לבלבל בין הבנה ובין הסקה בנוגע לאופן הפעולה הראוי

יחידת המסתערבים שמשון: המבצעים שלא סופרו

"פאודה מתפרצת כמו סערה ביום בהיר. התושבים המקומיים משתגעים ולא מעניין אותם דבר. הם משליכים לעברך מהרחובות ומהגגות מכל הבא ליד וצרים עליך מכל הכיוונים. גם אם אתה יורה, הם אינם נרתעים. ההמון זועם ונוהם" הספר מגולל את קורותיה של יחידת שמשון שלוחמיה נתקלו במילה שלימים הפכה את המציאות לסדרת טלוויזיה