מציג עמוד 26 מתוך 1429 תוצאות
בביקורתו על ספרו של אלישיב שמשי " איפה אני נמצא לעזאזל?" ("החוקר התברבר בשטח" , מערכות 406) עוסק אל"ם משה גבעתי בהשוואה בין זוטות מחקריות לשם הוכחת טענותיו. בכך שהוא מחטיא את הסוגיה העיקרית האמורה להטריד חוקר מקצועי: מדוע באמת קרה מה שקרה? אל"ם גבעתי מתעקש להתעלם מהכישלונות הרבים בניהול המערכה על החרמון ומסתפק בכך שהוא מכנה אותו "קרב גבורה" - וכך יוצא שהוא זה החוטא למחקר ההיסטורי ולא שמשי
ניתוח המלחמות של צה”ל מאז מלחמת ששת הימים מלמד על הצלחה חלקית בלבד בשל היעדר הכשרה מוסדית של הקצינים בפיקוד הבכיר והתאבנות החשיבה האסטרטגית והמערכתית שלהם
תהליכי המחקר והפיתוח הקיימים כיום מעודדים למעשה בדלנות ובידוד, נותנים משקל נמוך מדי להיבטים של תחזוקה ושל עדכון עתידי. במקביל, תהליכים בבניין הכוח מחייבים שילוביות, שיתופי פעולה ושיקולים כלכליים ארוכי טווח. לפיכך נדרשת חשיבה מחודשת על התפיסה הנוכחית של המחקר והפיתוח כך שתהפוך לעדכנית יותר ולמתאימה יותר. המאמר הזה מנסה להתוות את העקרונות המנחים לתפיסה כזאת
כוח ורדי היה כוח אוגדתי לא אורגני שהורכב מכוחות שונים שקובצו יחד. הכוח פעל בגזרה המזרחית תחת פיקודו של הגיס. לקחיו של מפקד הכוח מהמלחמה תקפים גם לצה"ל של היום
יוזמיה של מלחמת שלום הגליל קיוו לשנות את פני המזרח התיכון, והם אכן שינו אותו. אלא שלא היה זה השינוי שלו הם ייחלו ופיללו
מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו
הפיחות המתמשך בביצועי צה”ל מאז 1967 נובע מכך שמלחמת ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה שההכנות לקראתה והפעלת הכוח בה נגזרו ישירות מתפיסת הביטחון של ישראל
בחברה הישראלית קיימת גישה שלפיה אין שום ערך שראוי למות למענו. הגישה הזאת מחלחלת גם לצבא ומשפיעה על פעולתו. הבנת הייעוד הלאומי והזדהות עימו הן תנאי לנכונות להקרבה ומפתח לניצחון
מקובל לטעון שהמנהיגים הלא דמוקרטים במזרח התיכון יעשו הכול כדי לשמר את שלטונם. אבל צדאם חוסיין, ערפאת ומנהיגי הטאלבאן הוכיחו ששימור עצמי אינו האינטרס העליון שלהם. חשוב לזכור זאת כאשר דנים באופן התנהגותה של איראן בעתיד
בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה סגד צה"ל לכוח האווירי וביטל את חשיבותו של צבא היבשה. זו הייתה סטייה חמורה מתורת הלחימה הקלאסית, וכעת יש לחזור אליה