מציג עמוד 25 מתוך 469 תוצאות
החודשיים הראשונים למלחמה מראים שאין פתרונות קסם בלחימה. ואין להסתמך על האויב שימלא את חלקו כפי שנכתב בסעיף אויב בפקודת המבצע. לכן אין תחליף לאימון סדיר ותדיר של כלל המסגרות הלוחמות, לבניין כוח עם יתירות מסוימת ולפעולה על פי תו"ל.
מלחמת “חרבות ברזל” בחנה לראשונה את יכולתו של מערך המילואים לעמוד במבחן של לחימה מתמשכת. ניתוח של ארבע חטיבות חושף דפוסי שחיקה במספר המתייצבים לצד פתרונות שעלו מן השטח. יישומן של כמה המלצות מעשיות יבטיח שבעימותים עתידיים ימשיך המערך לשמש עמוד השדרה של כוח הלחימה בצה”ל
דמותם של המפקדים בצה"ל הושפעה מהשינויים הרחבים שחוותה החברה הישראלית בעשורים האחרונים - ובמוקדם המהפכה הנאו־ליברלית החולפת שהשפיעה על כל היבטי החיים במדינה, ממקרו־כלכלה ועד לרומנטיקה ותרבות פנאי. מאמר זה מבקש להצביע על הקשר בין השפעותיה של מהפכה זו בישראל ובין דפוסי קבלת ההחלטות של הפיקוד הבכיר בצה"ל ביחס לסוגיות מערכתיות, כאלה שמקיפות הן היבטי בניין כוח והן היבטי הפעלת כוח. זה מאמר ראשון בסדרת מאמרים של הכותבים שיעסקו בנושא. תחת השפעת העידן הנאו־ליברלי וההגמוניה של הכלכלה הפיננסית, הפכה הפרקטיקה המכונה "היוון", המרת תזרים כסף עתידי לסכום כסף מסוים בהווה, לנפוצה בקרב פרטים וארגונים. בדומה לפרקטיקות חשבונאיות נוספות, גם פרקטיקה זו זלגה מהעולם העסקי לעבר תחומי חיים נוספים. כיום אפשר למצוא ארגונים בתחומים שונים ואף גופים ציבוריים העוסקים בהיוון כחלק מתהליך רציונליזציה של קבלת ההחלטות שלהם, מסוגיות של מחקר ופיתוח ועד למכלול היבטי מדיניות ציבורית. עם זאת, לא ניתן להסביר את השימוש הנפוץ בפרקטיקת ההיוון רק כהעדפה נגלת להווה על פני העתיד או רק חשש מוצדק מחוסר וודאות וסיכונים. בעידן הנאו-ליברלי, לפרט יש מגוון כלים לא רק כדי לחשוב על העתיד, אלא גם כדי להגשימו
גישת המכסות (Quota) שאימצו בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה ובישראל אחרי מלחמת העצמאות הייתה מיועדת לעלות את ההיצע של מקומות עבודה לנכי מלחמה. מעסיקים נדרשו לקבל אחוז מסוים (בישראל 5%) מנכי המלחמה לעבודה. המאמר סוקר את התפתחות גישת המכסות במשך הזמן, ושינוי תצורתה מגישה המבוססת על חסד, ובמקרה של נכי צה”ל גם על פיצוי (הדור הראשון של גישת המכסות או גישת המכסות המקורית) לגישה המבוססת על העדפה מתקנת ועקרונות שיח הזכויות (הדור השני של גישת המכסות או גישת המכסות העדכנית). בעוד גישת הזכויות המקורית יושמה באופן ייחודי ביחס לנכי צה”ל, אולם באופן שהלך ופחת עם השנים עד לאי מימושה המוחלט, גישת המכסות העדכנית יושמה ביחס לכלל האנשים עם מוגבלויות, ללא העדפה מיוחדת לנכי צה”ל. עם העלייה הגדולה של שיעור נכי צה״ל בעקבות מלחמת ״חרבות ברזל״ עולה השאלה האם גישת המכסות המקורית רלבנטית לתקופתנו ויש לחדשה ביחס לנכי צה”ל ובאיזו תצורה? למאמר כמה תובנות, כאשר העיקרית היא שגישת המכסות מהדור הראשון רלוונטית כאשר המדינה מעורבת בשוק התעסוקה והמודל הרפואי ביחס לאנשים עם מוגבלויות הוא הרלוונטי. עם העלייה של גישות כלכליות שמרניות, המעדיפות הפרטה ויזימה חופשית, פוחתת מידת המעורבות של המדינה בשוק העבודה, המודל הביו־חברתי ותפיסת הזכויות תופסים את מקומם והרלוונטיות של הדור הראשון של גישת המכסות מתפוגגת. המאמר מנתח את המצב הקיים שדורש התאמה של גישת המכסות ביחס לנכי צה”ל לחקיקת זכויות ולדור השני של גישת המכסות
סביר להניח שרבים מלקחי מלחמת לבנון השלישית - אם וכאשר תפרוץ - יהיו דומים מאוד ללקחי מלחמת לבנון השנייה והראשונה. מדוע לא מצליח צה"ל ליישם כראוי את לקחי מלחמותיו
לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים משקפת את לחימתו של גדוד צנחנים אחד בתוך ההקשרים הרחבים יותר, המערכתיים, של מלחמת יום הכיפורים. הספר משלב נקודות מבט של דרגים שונים: מהחיילים הפשוטים, המ"כים והסמלים, דרך מפקדי המחלקות והפלוגות, המג"ד והמח"ט, ועד למפקדות האוגדות והחזית ומשם למטה הכללי. כל אחד מאלה ראה את הלחימה בצורה שונה, והגיע לתובנות שונות בדבר משמעותה. הספר מתמקד בקרב על פתיחת הצירים המובילים לתעלה במסגרת מערכת הצליחה. מה שקדם לקרב זה הוא מבוא, ומה שקרה אחריו הוא אפילוג. הקרב הזה, שנודע כ"קרב החווה הסינית", היה אחד הקשים ועקובי הדם במלחמה כולה, בו לחם גדוד 890 וחפ"ק המח"ט שנע עמו. בחילוצו של הגדוד מהתופת פעלו בדבקות מרשימה במטרה גם כוחות נוספים: סיור, טנקים, חרמ"ש וצנחני מילואים. "קרב החווה הסינית" היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. כמו המלחמה כולה הוא היה קרב היתקלות, וכמו צה"ל כולו, גדוד 890 התאושש והמשיך בלחימה עד הפסקת האש, ואחריה במלחמת ההתשה בדרום ובצפון. לצד מקרים רבים אחרים, גם הקרב הזה ביטא את העיוורון, המחדלים והניתוק מהמציאות במפקדות שלמעלה. אך עם זאת הוא שיקף את האומץ, ההקרבה, הנחישות, העקשנות ואחוות הלוחמים במגע קרוב עם האויב שנתגלו בגדוד 890. יואב גלבר הוא פרופסור להיסטוריה וראש מרכז נבזלין לעמיות יהודית במרכז הבין־תחומי. הוא לחם עם גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים.
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם צה"ל, כצבא ששדרת הפיקוד שלו מבוססת על קצונה זוטרה צעירה הנדרשת לרכוש מיומנות במגוון שיטות לחימה והפעלת אמצעי לחימה, יכול לדרוש ממערכת ההכשרה והאימונים דבר מה שהוא מעבר לרכישת מיומנויות בסיסיות - כמו התאוששות מהפתעות והסתגלות בשדה הקרב? 2. מה התנאים שצה"ל צריך ליצור בתוכו ומול החברה בהיבטי סובלנות לטעויות של מפקדים בשיקול דעת, כדי לאפשר פיתוח דפוס פו"ש של פיקוד משימה בשגרה ובבט"ש? 3. האם כדי להגדיל את גמישות הפעלת הכוח אפשר לדרוש ממערך המילואים מוכנות גבוהה הדומה לזו של הסדיר בהיבטים של אורך פרקי מילואים ומשאבי אימונים בהיקף רחב, או שלא יהיה מנוס גם בעתיד מדעיכת כשירות הדרגתית והעלאת כשירות בתחילת עימות? 4. אחרי מערכת "צוק איתן" הצעתי כי בהינתן אפשרות יוגדרו המבצעים הראשונים של צה"ל במלחמה כ"מבצעי למידה", שמטרתם לבחון את התאמת כוחותינו לאתגרים בפועל ובמידת האפשר לערוך שינויים והתאמות לפני הפעלת עיקר הסד"כ (הפשיטות בעזה ביממות שלפני תחילת התמרון היו סוג של מבצעים כאלה). האם נכון יהיה לאמץ דפוס כזה לתכנון האופרטיבי בצה"ל?
מאמר מעט שונה המציע טיפולוגיה חדשה של רמות המלחמה – אסטרטגיה, מערכה וטקטיקה – כאשר כל אחת מהן מכילה תתי־רמות קטנות, טכניות ואנושיות, שכן החלוקה הנוכחית אינה מספקת. מדובר בדיון תאורטי אך בעל השלכות מעשיות נרחבות תפיסתיות הן על בניין הכוח הן על הפעלתו
מטרת מאמר זה היא לנסות לבחון את תהליך התפתחות המחשבה הצבאית בצבאנו אגב ניתוח הגורמים המעצבים אותה ולעמוד על השתקפותה בהתהוות תורת הלחימה שלנו
