כיבושי 1967 - האם הם תוכננו מראש? (זמין גם בשמע)

בניגוד לטענות שנשמעו לאחר מלחמת ששת הימים, כאילו ישראל תכננה מראש את מסעות הכיבושים, העובדות מלמדות שהאירועים באותה המלחמה התפתחו באופן אקראי למדי

היחידות המיוחדות בצה"ל במאה ה-21

בדו"ח המסכם על מלחמת לבנון השנייה מציינת ועדת וינוגרד שצה"ל יכול היה להפיק תועלת הרבה יותר גדולה מהיחידות המיוחדות שעומדות לרשותו. את העובדה שהוא לא עשה זאת מייחסת ועדת וינוגרד לכשל מבני

פתרון משמיים

בניגוד לטענתו של תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי ("הכוח האווירי לאן?", מערכות 437 , יוני 2011) ישראל השתמשה בעבר - יותר מפעם אחת - בכוח אווירי בלבד כדי לפתור בעיות אסטרטגיות קשות

הכנותיה של בריה"מ למלחמה נגד גרמניה 1941-1939

התעצמות הצבא האדום בשנים 1939-1942 הייתה אדירה ומהירה, אולם העוצמה הזאת הייתה חלולה

הגדרת האויב בלחימה בטרור

על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה

עוצמת ההעצמה

הנטייה הטבעית של מפקדים ושל מנהלים היא להתמקד בחולשות של הכפופים להם כדי לשפרן. הגישה הזאת - כך עולה מתיאוריית ההעצמה באמצעות חוזקות - עושה עוול הן לאדם (שנאלץ להתרכז בתחומים שבהם אין הוא מצטיין) הן לארגון (שעובדיו אינם מפיקים מעצמם את המיטב). הגישה החלופית גורסת שלכל אדם יש תחומים שבהם הוא מצטיין, ושאליהם יש לנתב אותו

בהם יותר מכול

השאיפה לוודאות בשדה הקרב והסכנה הטמונה בה

לקראת כפיפות יתר של צה"ל? שינוי מערכות היחסים בין הדרג האזרחי לצבא בישראל

הידע הצבאי כבסיס להסדרת מרחב השיח ולחולשת הפיקוח האזרחי במציאות של עימות מוגבל