"הוגנות סלקטיבית" - הכשל המערכתי בגיבוש התגמול והמעטפת התומכת במשרתי המילואים

בעקבות מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, פתחה ישראל במלחמה ברצועת עזה וגייסה עשרות אלפי חיילי מילואים לשירות ממושך. היקף גיוס כזה חייב גיבוש מענה ומעטפת תומכת, אשר סופקו חלקית, בעיקר לנוכח התמשכות הלחימה. את חיילי המילואים עוטפים מעגלי חיים המשפיעים על המוטיווציה שלהם לשרת, והמעטפת התומכת בהם אינה בגדר "תגמול" גרידא, אלא פיצוי על המחירים שהם נדרשים לשלם בעצם שירותם. חוק המילואים (2008) מסדיר לראשונה את מרכיבי התגמול וההוקרה לחיילי המילואים וכן את תנאי הפיצוי השכרי והתגמול. למרות הגידול שחל בהיקף התגמולים במהלך השנים בעקבות החוק, יש כשל עמוק בחוק במתכונתו הנוכחית. במאמר זה אטען כי ישראל אינה אוחזת בתפיסה סדורה של מעטפת התמיכה בחיילי המילואים ובני משפחותיהם בזמן שגרה וחירום ואינה מגדירה לה מודל פעולה מתוקצב, בשל הלקונה בחוק המילואים. במסגרת המאמר אציע מודל לגיבוש המעטפת והתגמולים למשרתי המילואים, המבוסס על "סל שירותי הבריאות"

אירועי מדיה של המדיה: אירועי טרור קשים כאירועי מדיה

בהתבסס על מחקר אורך על הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור, מאמר זה מציע מודל לאופן שבו ניתן להמשיג את הסיקור של פיגועים אלה כאירוע מדיה, ובוחן את התפקיד שהדבר משרת בחברה. ההנחה המרכזית של המודל היא שעיתונאים משנים את מסגרת הסיקור החדשותי שלהם כאשר הם עוסקים בפיגועי טרור חריגים; הם זונחים את המסגרת המקצועית הנורמטיבית הרגילה שלהם, הכוללת פעילויות כמו ביקורת על פעולות השלטון, ומאמצים מסגרת סיקור לאומית־פטריוטית המבקשת להשיב את הסדר על כנו ולקדם לכידות חברתית לחיזוק כוח העמידה נגד הטרור והשלכותיו.  המודל יכול להועיל בהבהרת תפקידה של התקשורת לאחר אירוע טרור. בעוד היא מסתכנת בהגברה של ההיבטים המאיימים של אירוע הטרור באמצעות מתן במה ציבורית למבצעיו, העיתונאים, כאשר הם פועלים כפטריוטים ולא על פי הנורמות המקצועיות המקובלות בשגרה, חותרים תחת המסר של המחבלים בדרך שבמקום להעביר מסר של טרור, אימה ובהלה, התקשורת מעבירה לחברה המותקפת מסר של סולידריות, שותפות, סיבולת ועמידה עיקשת מול איום הטרור. המודל עשוי להיות שימושי גם להבנת הסיקור התקשורתי של מצבי משבר אחרים מלבד פיגועי טרור קשים. לנוכח אירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל", המאמר יתייחס ליישום המודל גם לאירועים אלה בבדיקה ראשונית של סיקור בשבוע הראשון שלאחר התקפת חמאס על היישובים בעוטף עזה

הון ממוגדר? משמעות השירות הצבאי הטכנולוגי בחיים הבוגרים של נשים וגברים בישראל

דוח על הקצונה ותפקודה במלחמה ממושכת

צה״ל מצוי למעלה משנה וארבעה חודשים במלחמה תובענית וממושכת, ונדרש לתחקר את עצמו. עליו לערוך מחקר מעמיק על תפקוד הקצונה במלחמה, בהיבטים מקצועיים וערכיים. רק מחקר אמיתי ונוקב, שיערכו מפקדים עבור מפקדים ושתוצאותיו יוטמעו "ביד בטון" בצה"ל, יוכל להביא לתיקון התרבות הפיקודית והארגונית שהובילה אותנו לכישלון ב־7 באוקטובר 2023

הסיוע המנהלתי בעימות המוגבל הא־סימטרי – תובנות בראי "חרבות ברזל"

הלחימה מעולם לא הייתה תופעה חולפת, ולכן כאשר מלחמות קונוונציונליות יצאו מהדלת האחת – נכנסו העימותים המוגבלים דרך דלת אחרת. צה"ל השכיל להתאים עצמו למלחמה כוללת ועוצמתית מחד גיסא ולעימות מוגבל א־סימטרי מאידך גיסא. התמורות הצפויות בצבא היבשה, התמשכות הלחימה והרב־זירתיות, מחייבות את המערך הלוגיסטי לבצע את ההתאמות ולאפשר רציפות תפקודית לשנים קדימה

פיקוד זוטר במלחמת "חרבות ברזל"

הדיון התאורטי בנוגע ליכולותיהם ולמסוגלותם של המפקדים הזוטרים בחטיבות חי"ר קיבל פרופורציות אחרות מתחילת מלחמת "חרבות ברזל". על מפקדי החי"ר להקפיד להפעיל את המסגרות הטקטיות באופן שימצה את כל דרגי הפיקוד באופן מיטבי. עוצמתו וקטלניותו של צבא היבשה תלויות במידה רבה במפקדים הזוטרים של חיל הרגלים ובמיצויָם

בין שני כישלונות: הפתעת יום הכיפורים 1973 והפתעת 7 באוקטובר 2023

מאמר זה מבקש להשוות בין שני כשלי ההתרעה החמורים בתולדות קהילת המודיעין הישראלית: מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת חמאס (2023). חרף פערי מידע והקשרים שונים, ניתוח השוואתי של אחריות ארגונית, קונספציות שגויות, תפקוד האיסוף ותהליכי מחקר והערכה, מאפשר לזהות דפוסים דומים ושונים בשני המקרים. בעוד כשל 1973 נבע בעיקר מבעיה הערכתית, כשל 2023 שיקף במידה רבה גם כשל איסופי חריף - למרות גישה נרחבת למידע. המאמר מצביע על הזנחת תחומי איסוף קריטיים, דבקות עיוורת בקונספציה של "חמאס מורתעת" בכל הדרגים, והתעלמות ממידע איכותי שהתקבל. כמו ב־1973, גם ב־2023 כשלו מנגנוני הבקרה והספק בתוך מערכות המחקר, והדרג המדיני לא אתגר את הערכות המודיעין. התוצאה – הפתעה מוחלטת וחוסר מוכנות מהותי – מדגישה את הפער בין עוצמת יכולות המודיעין ובין חולשת השימוש בהן

"הקול הנעלם" - כיצד תרבות ארגונית מעצבת שיח מודיעיני

המאמר עוסק בהשפעת התרבות הארגונית באגף המודיעין על חופש הביטוי והבעת דעה מנוגדת. הוא מציג מתחים ארגוניים, כגון בין עבר לעתיד, בין טכנולוגיה למחקר ובין היררכיה לנועזות מחשבתית. המאמר מזהיר מפני השתקה ותוקפנות כלפי דעות חריגות, ומדגיש את חשיבות הטיפוח של אקלים ארגוני בטוח המאפשר שיח פתוח וביקורתי כתנאי לשיפור תפקוד הארגון והפקת לקחים לעתיד

הדרך אל הכישלון המודיעיני

המאמר בוחן תהליכי שינוי מבניים שהתרחשו באמ"ן בעשורים האחרונים, ואשר הובילו לשינוי תרבותי ולשחיקה הדרגתית ביכולתו לעסוק בסוגיות אסטרטגיות ובהבנת מציאות מורכבת. תהליך זה כלל טשטוש מתמשך בין גבולות האיסוף והמחקר, מיקוד הולך וגובר בהגיונות טקטיים ובפעילות מבצעית, והיעדר עיסוק שיטתי בעבודת ההערכה המודיעינית, על יסודותיה המתודולוגיים הייחודיים. כל אלה הביאו להיחלשות יכולות החשיבה האסטרטגית והמערכתית של אמ"ן, במקביל להתחזקותן של יכולות אחרות, בעיקר בתחומים הטכנולוגיים והמבצעיים. על רקע זה, המאמר מציע ניתוח ביקורתי של הפער בין הדימוי העצמי של קהילת המודיעין ובין כושר ההבנה והלמידה שלה, ומציב סימני שאלה עמוקים בנוגע ליכולתה להתמודד עם אתגרי העתיד

צוללות בוואדי – מדוע הופתענו מהאלימות המינית ב־7 באוקטובר?

עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית