מציג עמוד 233 מתוך 3590 תוצאות
צה"ל אמור לעצב אסטרטגיה שתעשה שימוש בנדבכים הבאים: הסטת המאבק הצבאי לשולי הבמה, עימות של התשה ולא של הכרעה מהירה, מניעת הסלמה, איפוק אסטרטגי ויוזמה טקטית, תהודה תקשורתית מזערית, מיקוד נקודתי, שליטה מודיעינית במקום שליטה בשטח, מיצוי יתרון האיכות ופיתוח אמצעים מתקדמים. אסטרטגיה מונעת הסלמה מהסוג הזה לא תביא להכרעה מהירה, אך בלווית לחצים מדיניים, כלכליים ותקשורתיים על קהלי יעד מצומצמים היא מסוגלת לשכנע את היריבים לחזור לשולחן הדיונים ולהסכים לפשרה הוגנת
אופיו של הכוח האווירי הופך אותו לכלי אידאלי לניהול מוצלח של מלחמת התשה דוגמת זו שבה אנחנו נתונים זה יותר משנה מול הפלסטינים : ביכולתו לקיים רצף של פעילות בלי להיקלע להתשה, להעתיק במהירות מאמצים מגזרה לגזרה, לשמור כל הזמן על רמת החיכוך הרצויה ולפגוע בידיוק נמרץ ביעדים הנבחרים בלי לגרום לנזקים סביבתיים
התקשורת הפכה לאחד מממדיו המרכזיים של שדה הקרב - המיוחד בעימות מוגבל. צבא שמזניח את הממד הזה יובס במערכה, גם אם יעלה בידיו לסיים את כל העימותים בשטח בניצחונות מוחצים
הלקח הצבאי הוא כמעט תמיד בחירה בין אלטרנטיבות, וההכרעה הסופית נעשית על-ידי הסמכות הבכירה, שאינה חסינה מפני שגיאות וביקורת - תגובה למאמרו של אל"ם (מיל) יעקב צור ("האם השכיל צה"ל להפיק את לקחי מלחמותיו וליישמם ? " מערכות 379-378 ספטמבר 2001)
קרב הדמים, שבו הסתבכו הכוחות המיוחדים של ארה"ב ב-3 באוקטובר 1993 במוגדישו, בירת סומליה, חולל מהפך של ממש במדיניות ההתערבות הצבאית של ארה"ב . בעקבותיו החליטו האמריקנים כי לעולם לא יתערבו שוב בסכסוך כלשהו מסיבות הומניטריות, אלא רק אם יש להם אינטרס חיוני. הספר "נץ שחור הופל במוגדישו" (יראה בקרוב אור בהוצאת מערכות), העוסק בקרב הדמים הזה, מהווה מסמך חשוב בתחום הסבוך של הפעלת כוחות סדירים נגד כוחות חתרניים בנוכחות אוכלוסייה עוינת
קל היה, יחסית, להשיג הרתעה הדדית בין שתי מדינות רציונליות דוגמת ארה"ב ובריה"מ. אולם בעידן הנוכחי - עידן ההרתעה השני -מוצאות עצמן מדינות מערביות רציונליות נאלצות להרתיע מדינות אסלאמיות פונדמנטליסטיות, שהחשיבה הרציונלית היא לעתים מהן והלאה, ואשר ההרס ההדדי הוודאי, המתלווה לחילופי מהלומות גרעיניות, עלול שלא להפחיד אותן . לכאורה לא ניתן להרתיע אויב פנטי שאינו חושש ממוות המוני, אך למעשה יש הרבה מה לעשות. למשל, ללבות את המתיחות הקיימת בדרך כלל בין ההנהגה הרוחנית של מדינה כזאת לבין ההנהגה המדינית, שהיא לרוב יותר רציונלית ויותר פרגמטית