מציג עמוד 230 מתוך 2792 תוצאות
מאמרו של פרופ' יחזקאל דרור (אסטרטגיה רבתי לעידן של 'בין שלום למלחמה' ,"מערכות" 377, יוני 2001) נשען לדעת סא"ל (מיל) אלכסנדר סלע, על תיאוריות אקדמיות, שמעולם לא הועמדו במבחן המציאות, ואשר בדיקתן מחייבת זמן רב. להלן הוא מציג ראייה אסטרטגית אלטרנטיבית לביטחון ישראל, שהיא, לדעתו, רלוונטית יותר
באמצעות סיפורה של שייטת 5 - שייטת הטרפדות - מצליח שמשון עדן ("אנשי הברזל על ספינות העץ", בהוצאת עמותת ידידי חיל-הים) להמחיש לקורא כיצד התפתח של חיל הים הישראלי מימי הבראשית שלפני קום המדינה ועד לראשיתו עידן הסטי"לים
אינתיפאדת אל-אקצא אינה בבחינת חזרה לאסטרטגיית המאבק המזוין, שכן ערפאת מעולם לא נטש ולא חשב לנטוש את האסטרטגיה הזאת. יחד עם זאת אין להתעלם מהתמורות שעברה אסטרטגיית המאבק המזוין בראייה של אש"ף : ממכשיר מרכזי, שהעשייה המדינית באה רק לשרת אותו, למכשיר חשוב, הניצב לצד - ולא פעם תחת - האופציה המדינית. בעיני אש"ף לא חזר המאבק המזוין להיות מהות העשייה הלאומית ועיקרון בעל קיום עצמאי - כפי שהיה בשנות ה-60 וה-70 והוא ממשיך לעמוד בצילם של היעדים המדיניים
ברגע שנוצר מפגש פיזי בין שני כוחות יריבים, הרי מהבחינה הטקטית אין זה משנה מדובר בקרה במסגרת עימות מוגבל או במסגרת מלחמה כוללת. בכל מקרה חייב המפקד ברמה הטקטית לפרש במהירות את המציאות ולהגיב באופן מיידי
הניסיון לעצב דוקטורינה שתתאים לכלל חילות האוויר בעולם מוטעה מיסודו. לכל כוח אווירי ישנן משימות המיוחדות לו, הנובעות מהראייה האסטרטגית של המדינה המפעילה אותו. לפיכך אין לפסול שימוש בכוח אווירי במשימות של סיוע אווירי קרוב. למשל, גודלו העצום של חיל האוויר האמריקני, תקציבי הענק העומדים לרשותו לאימון ולפיתוח וכן המגוון הרחב של המטוסים שבשירותו מאפשרים לו לפעול במשימות של סיוע אווירי קרוב ללא כל פגיעה במשימות אסטרטגיות. תגובה למאמרו של תא"ל (מיל) שלמה שש, "השתתפות מטוסי הקרב בקרב היבשתי הקרוב" (מערכות 379-378, ספטמבר 2001)
הפקת הלקחים הלקויה בצה"ל נובעת מהתרבות הישראלית, אשר צה"ל היה, הינו ויהיה חלק בלתי נפרד ממנה. מדובר בתרבות ה"סמוך",ה"אני הטוב מכולם" וה"למה מי אתה שתגיד לי איך צריך לעשות את הדברים". תגובה למאמרו של אל"ם (מיל) יעקב צור "האם השכיל צה"ל להפיק את לקחי מלחמותיו וליישמם?" (מערכות 379-378 ,ספטמבר 2001)
קרב הדמים, שבו הסתבכו הכוחות המיוחדים של ארה"ב ב-3 באוקטובר 1993 במוגדישו, בירת סומליה, חולל מהפך של ממש במדיניות ההתערבות הצבאית של ארה"ב . בעקבותיו החליטו האמריקנים כי לעולם לא יתערבו שוב בסכסוך כלשהו מסיבות הומניטריות, אלא רק אם יש להם אינטרס חיוני. הספר "נץ שחור הופל במוגדישו" (יראה בקרוב אור בהוצאת מערכות), העוסק בקרב הדמים הזה, מהווה מסמך חשוב בתחום הסבוך של הפעלת כוחות סדירים נגד כוחות חתרניים בנוכחות אוכלוסייה עוינת
באביב 1996 בתגובה לירי קטיושות בלתי פוסק ופיגועים נוספים מצד חזבאללה, צה"ל יצא למבצע "ענבי זעם". הוא פועל בהגיון שונה ממבצעים אחרים של צה"ל בלבנון והיה מבוסס כמעט אך ורק על פעילות של כוחות מיוחדים. צוותים קטנים של כוחות קומנדו התפרסו בעורף האויב ועסקו בציד חוליות מחבלים והכוונת חיל האוויר לפגיעה בהם. בפועל המערכה נראתה כ"שדה קרב ריק" בו כוחות קומנדו קטנים נלחמים בכוחות גרילה. בפרק מסביר אלוף (מיל') עמירם לוין, מי שהיה אלוף פיקוד צפון ומתכנן המבצע את היתרונות של מבצע מסוג זה, וערן ברקת מספר איך זה נראה כלוחם בשטח
היום ישראל מוקפת בכוחות פרוקסי המופעלים על ידי איראן (כמו הג'יהאד האיסלאמי, החיזבאללה וגם החות'ים). קשה להאמין אבל בשנות ה-60 ישראל ואיראן שיתפו פעולה בהפעלת כוחות כורדיים נגד אויבת משותפת, עיראק. הפרק עוסק בניסיון להפעיל כוחות זרים, בעלי אינטרסים דומים, לטובת ישראל, כחלק ממדיניות שנקראה "תורת הפריפריה" ומגולל את מעללי המשלחת הישראלית לכורדיסטן, בעזרת אנשי הצנחנים והמוסד שהיו חברים בה.
