מציג עמוד 23 מתוך 278 תוצאות
כמי שקיבל השראה מהספרים "אנשים מול אש" ו"סוד האומץ" לא מוותר קנת מקסי, מחבר "הקרב" על רגעי התייבשות של באר האומץ ועל הצורך לדבר על הרגשות בגמר הלחימה. ספר מצוין ללימוד ולהכשרת הדמיון בשדה הקרב ובלחימה
על המערכים המתקדמים של צה"ל וארגוני הביטחון האחרים בישראל כמו המודיעין, חיל האוויר והמבצעים המיוחדים, להמשיך ולעסוק בשאלה כיצד להתארגן באופן שיכפיל את האפקטיביות המבצעית שלהם. ואולם, אסור לקברניטי המדינה לסמוך עליהם באופן בלעדי
האם צוות קרב יבשתי יכול להסתדר ללא טנקים? מכיוון שאני לא יודע כמה טנקים יש בצה"ל, נותר לקוות שיש מספיק ויותר, מכיוון שבלי טנקים נתקשה להילחם במתארים הצפויים לצה"ל בשטחים הבנויים בדרום ובצפון
המלחמה בקורונה אינה בוחלת בשום גישה לשם השגת המטרה - ניצחון מוחלט על המגפה. בכך היא מהדהדת את טענתו של הפילוסוף האמריקני מייקל וולצר, שלפיה השאלה אם לצבא יש מטרה צודקת למלחמה, אינה מהותית לשאלה איך על הצבא לנהל את מלחמתו?
העיסוק בפגיעותו של העורף הישראלי מהווה מרכיב בסיסי וחשוב מאין כמוהו בתעמולת חמאס במהלך ימי קרב, סבבי לחימה או מבצע צבאי. לרוב תעדיף חמאס לא לחצות קווים אדומים נוכח הבנתה את יחסי הכוחות, אולם השימוש בתעמולה הוא חלק מנרטיב הניצחון ותמונת הסיום שהיא פועלת להחדיר לתודעה
בראשית דרכו היה ארגון ההגנה תנועה עממית בעלת מבנה רופף, שהתבסס על התארגנויות ביטחוניות מקומיות, ואילו לאחר הפיכתו למיליציה טריטוריאלית, ובהמשך לכוח צבאי, אִפשר קיומו להשיג את היעדים הביטחוניים של היישוב
קריאת הפרוטוקול של הישיבה בענייני שֵם מלמדת עד כמה תפיסות שהתגבשו על בסיס ניסיון צבאי קודם, שהיה משמעותי להנהגה ולציבור, הן חיונית, אבל גם אם הניסיון הזה היה מוצלח, הוא עלול להוות משקולת מבחינה תודעתית על רגלי ההנהגה והפיקוד צבאי. הדבר הנכון הוא להיפטר מההנחה שניתן להסתפק בניסיון הקודם ולהניח שהעימות הבא יהיה שונה לחלוטין
הגוף שהוביל את המהפכה בסוריה בדצמבר 2024 הוא היאת תחריר אלשאם והעומד בראשו, אבו מחמד אלג'ולאני (אחמד אלשרע). התבטאויותיו לאחר המהפכה נראות לגורמים במערב מתונות בהשוואה להתבטאויותיו מ־2014, אז היה מחויב ארגונית לאלקאעדה, אך יש קשר ישיר בין אלשאם ובין פלסטין. ימים יגידו היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, אך כבר כעת אפשר לקבוע – האסלאם חזר לסוריה
תפיסת ההכלה האמריקנית בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20 החלה כמברק של דיפלומט אמריקני זוטר יחסית בשגרירות ארצות הברית במוסקווה בניסיון להסביר את ההתנהלות הסובייטית לאחר מלחמת העולם השנייה, והפכה עד מהרה לעמוד האש המנחה את מדיניות החוץ האמריקנית במהלך כל תקופת המלחמה הקרה. מבט עכשווי על אותם מסמכים מצביע כי בהיעדר עוצמה צבאית (כולל גרעינית) המרתיעה את שני הצדדים מהסלמה ישירה, עליונות כלכלית ומדינית, לכידות פנימית, סבלנות רבה וחולשות מבניות של היריב – כלל לא בטוח שהמדיניות אפשרית