המפקד כמחנך

דבר העורכת

הגיליון שלפניכם אינו עוסק ישירות במלחמה הנוכחית. כמו קודמו, סברנו שנכון לחכות לפני שנקדיש גיליון מלא למחקר אודות המלחמה שלמעשה טרם הסתיימה. ככל שעובר הזמן הולכת ומתבהרת ההבנה שהזמן הוא ממד מהותי בחקר המלחמה, התנהלותה, לקחיה והנושאים המחקריים הנובעים ממנה. אני בטוחה שגיליון בנושא המלחמה יתגבש עם הזמן, ושהיא תתפוס מקום מרכזי יותר במחקרי חברה-צבא-ביטחון בכלל ובכתב העת שלנו בפרט, ושהסבלנות תשתלם. עם זאת, הגיליון הוא תוצר המציאות שבה אנחנו חיים וחוקרים. לפיכך, גם כאשר המאמרים אינם עוסקים ישירות במלחמה, אי אפשר שלא לקרוא אותם דרך נקודות המבט שהיא יצרה, ולהבין כי היא נוכחת גם בלי שנוקבים בשמה במפורש. שלושת המאמרים המרכזיים בגיליון מתמקדים בנושאים שהם בליבת המחקר כבר תקופה: מילואים, מגדר והמחקר בישראל בתחומי הצבאיות. גם כאשר הם עוסקים במידה רבה בעולם שלפני 7 באוקטובר, אי אפשר שלא לקרוא אותם גם בעיניים של בתר האירועים

שליחות זה לא סבל

ביכולתנו כמפקדים ליצור לפקודינו מסגרת המכבדת ומעריכה את חיי המשפחה שלהם, בלי לפגוע במשימות

מרחב להשפעה אישית

השתקפויות של החברה בישראל בפקודות המנהיג הצבאי: ניתוח מקרה הרמטכ"ל

צה"ל הוא שדה חברתי מרכזי בחברה בישראל, והרמטכ"ל כמפקד העליון של הצבא ממלא תפקיד סמלי חשוב בהקשר זה. המאמר מציג ממצאי מחקר שבחן את האופן שבו התמורות החברתיות שחלו בחברה בישראל מיום הקמת צה"ל, באות לידי ביטוי בדברי הרמטכ"ל. ממצאי המחקר מגלים ארבע תמות מרכזיות שדרכן אפשר להבחין בתנועה החברתית-ערכית שחלה בחברה בישראל במהלך הזמן. ראשית, האינטראקציה המנהיגותית בין הרמטכ"ל לפקודיו התעצבה עם השנים באופן שונה, בדרך שהמנהיג מתחייב לדברים מסוימים מול פקודיו, ולא רק דורש. שנית, נמצא שעם הזמן השיח שמתקיים על האויב התמתן בעוצמותיו. שלישית, במהלך השנים התרחבה ההתייחסות של הרמטכ"ל לנופלים מקרב כוחותינו. רביעית, במהלך השנים התפתח נרטיב של ביקורת עצמית של הארגון הצבאי כלפי עצמו, והרמטכ"ל עצמו מהדהד זאת בדבריו. הטענה המרכזית במאמר היא שתמות אלה משקפות מגמות של שינויים תפיסתיים וערכיים בחברה בישראל, ולכן ניתוח דברי הרמטכ"ל יכול להניב הבנות הן לגבי המנהיגות הצבאית הבכירה, והן ביחס לחברה בישראל

היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי

מאמר זה מבקש להציע היסטוריוגרפיה של ייצוגי הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית ימי המדינה ועד לעשור השני של המאה ה־21. המאמר בוחן את קשרי הגומלין שבין ההתרחשויות ההיסטוריות בישראל, התפתחות שיח הטראומה בעקבותיהן וייצוגו של הלם הקרב בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. התפתחות זו מוגדרת באמצעות ארבע תקופות: תקופת ההשתקה, בין ראשית ימי המדינה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה הן החברה הישראלית והן המסך הישראלי הדחיקו את המצב הפוסט־טראומטי; תקופת ההכרה בהלם הקרב, שכללה גל סרטים שעסקו בהלם קרב, במהלך שנות ה־80 של המאה ה־20; תקופת הפיצול, במהלך שנות ה־90, שבה הקולנוע העלילתי נמנע לחלוטין מעיסוק בהלם הקרב ואילו הקולנוע התיעודי ייצג את התופעה במספר סרטים; ותקופת הדומיננטיות של הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית המילניום, שבה הקולנוע העלילתי, התיעודי, והטלוויזיה, מוצפים בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים המציבים במרכזם את הלם הקרב

פרק ח' – המקורות לשיטות השירות הצבאי

פשיטה – דשדוש לתכלית

הצורך לשחוק מערכים גדולים של האויב מחייב פעולה בסדר כוחות גדול, למשך זמן ממושך. מערכה סדורה של פשיטות חוזרות ונשנות, בכוחות גדולים, עשויה להקנות לנו חלק מהיתרונות המבצעיים והמורליים הגלומים בפעולה קרקעית רחבת היקף, בלי לשלם מחירים מדיניים ופוליטיים הנגזרים מכיבוש המרחב

מבצעי "רוטב" ו"דורבן": הצנחת נשק וציוד בתימן 1966-1964

בשנות ה־60 היה חיל האוויר הישראלי בתהליך בניין כוח משמעותי. תרומה לכך תרמו מבצעי "רוטב" ו"דורבן", במהלכם בוצעו הצנחות של נשק וציוד בתימן

האבדות