מציג עמוד 210 מתוך 9462 תוצאות
מספר התיאוריות העוסקות במנהיגות בכלל, ובמנהיגות צבאית בפרט, הוא רב מאוד. העניין מובן, במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד התחומים המשפיעים ביותר על הניצחון ובאחד התחומים החמקמקים ביותר בטבע האנושי - היכולת לגרום לאנשים לבצע את רצונך. המאמר הזה, המופנה בעיקר לאנשים שהפיקוד הוא אומנותם, משתמש בשיטה הבדוקה ביותר להצלחה: "אין חכם כבעל ניסיון" - החכם לומד מניסיונם של האחרים ומיישמו
ב-2003 יצאה ארה"ב למלחמה בעיראק על סמך מידע שגוי שלפיו יש לעיראק יכולות בתחום הנשק הלא קונוונציונלי ובתחום של טילי הקרקע-קרקע. לאחר שהושלם כיבוש עיראק התברר שלא נותרו לה יכולות כלשהן בתחומים האלה. כיצד קרה שסוכנויות המודיעין העשירות והמתוחכמות ביותר בעולם שגו באופן כה גס?
מסוכן להניח שבצבא מבוסס רשת תיעלם לחלוטין אי הוודאות, ולרשות המפקדים יעמוד כל הזמן כל המידע שהם זקוקים לו על כוחותינו ועל האויב . גם בצבא מבוסס רשת צריך יהיה להמשיך להסתפק במידע חלקי שיהיה לעיתים משובש ומוטעה. תמונות המצב ימשיכו להתבסס על הרבה מאוד השערות. ואסור לשכוח : גם על לוח השחמט אנו חשופים להפתעות - למרות המידע המלא העומד לרשותנו
הנטייה ההולכת וגוברת לחפש פתרון קסם טכנולוגי לכל בעיה מבצעית פוגעת בפיתוח מענים מסוגים אחרים - הן בהיבט התפיסתי והן בהיבט של המשאבים. התוצאה היא בניין כוח בלתי מאוזן, המביא לאפקטיביות צבאית פחות מכפי שניתן להשיג בתנאים הקיימים
הטעויות השוליות שחושף אל"ם (מיל') משה גבעתי בספרו של אלישיב שמשי "איפה אני נמצא לעזאזל" אינן פוגמות במסקנה המרכזית של הספר . יתר על כן , מסקנתו של גבעתי כי מחלקת ההיסטוריה צריכה לאשר כל מחקר המתפרסם במערכות היא מקוממת ומסוכנת
בעוד שכלי החשיבה הפוסט-מודרניים מתאימים מאוד לניתוח התופעות שמאפיינות את העימותים של המאה ה-21, כגון טרור המתאבדים, הם אינם מתאימים לגיבוש פתרונות צבאיים קונקרטיים
הספר "יום שלא טוב למות בו" מתאר את מבצע "אנקונדה" שביצע צבא ארצות הברית באפגניסטן כמה חודשים לאחר פיגועי 11 בספטמבר. ספר זה מעניק הזדמנות להתבוננות מעמיקה ומרתקת, ולקחיו יכולים לשמש חומר למידה חשוב עבור מפקדי צה"ל
בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה אימץ צה"ל את התפיסה האמריקנית שהעדיפה באופן בולט את האש על פני התמרון. צה"ל הפעיל את התפיסה הזאת בגזרת לבנון (במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם") ומול הפלסטינים (באירועי מנהרת הכותל וב"גאות ושפל") - אף שנחל ממנה שוב ושוב רק אכזבות וכישלונות. מרכזיות האש במלחמת לבנון השנייה הייתה אפוא המשך ישיר לתפיסה שהתקיימה בצה"ל בעשור וחצי האחרונים ולא התפתחות דוקטרינרית חדשה של השנים האחרונות
ניתוח צבאי מקצועי, המנותק מהוויכוח הפוליטי על מלחמת שלום הגליל ועל מה שקרה בעקבותיה, מעלה כי המלחמה הזאת, שהתנהלה בין שהתנהלה בין 6 ל-11 ביוני 1982, השיגה את יעדיה הצבאיים המתוכננים בתוך חמש יממות בלבד - על אף תקלות שהיו בה, כבכל מלחמה - וזכתה לקונצנזוס ציבורי כמעט מלא
באמצעות הלחימה בממד התת-קרקעי הצליח האויב לנטרל במידה כה רבה את חילות האוויר והשריון של צה"ל, עד כי אלה הפכו מבחינתו מאיום אסטרטגי לבעיה טקטית בלבד. נראה שכדי לשנות את המציאות הזאת על צה"ל לבחון מהיסוד את תורת הלחימה שלו