מציג עמוד 209 מתוך 4200 תוצאות
ייעודה של החשיבה האסטרטגית המודרנית הוא לצמצם סיכונים באמצעות ברירת הסיכונים הרלוונטיים ופעילות מולם - תוך הכרה במגבלות ובאי-היכולת להביא להיעלמותם המוחלטת - מסביר מיקל רסמוסן בספרו ”חברת הסיכון במלחמה: טרור, טכנולוגיה ואסטרטגיה במאה ה-21 .”האסטרטגיה הזאת עומדת בניגוד לאסטרטגיות מוכרות של פתרונות מוחלטים שמקובלת מאוד בשיח הפוליטי בישראל
באמצעות הלחימה בממד התת-קרקעי הצליח האויב לנטרל במידה כה רבה את חילות האוויר והשריון של צה"ל, עד כי אלה הפכו מבחינתו מאיום אסטרטגי לבעיה טקטית בלבד. נראה שכדי לשנות את המציאות הזאת על צה"ל לבחון מהיסוד את תורת הלחימה שלו
ניהול שיתופי פעולה, משא ומתן וקונפליקטים הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו של מנהל בכל ארגון היררכי. אם התהליכים האלה אינם מנוהלים נכון, עלולים נזקיהם להיות כבדים. מפקדים רבים נוהגים להתעלם מקונפליקטים פנימיים או לפתור אותם בהליך של בוררות. ההתעלמות היא האסטרטגיה ההרסנית ביותר, אך גם הבוררות מזיקה לארגון בטווח הארוך. הפתרון הרצוי הוא שימוש בכלים שיתופיים: דיאלוג, גישבור (שילוב של גישור ושל בוררות) ומשא ומתן פנים-ארגוני
מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו
קצינים בצה“ל יכולים לעשות קריירה לבנון | האם יש סיכוי שמפקד בקבע יבין מזהירה בלי להיתקל ביחידות מילואים, ואז, כשהם מועלים לדרגת אל“ם, הם מקבלים פיקוד על חטיבת מילואים, אף שאין להם מושג על אופיה המיוחד, ששונה מכל מה שהכירו עד כה. זה מתכון בדוק להחמצה. הפתרון: לשדך קציני קבע ליחידות מילואים בשלב הרבה יותר מוקדם
לאחר מלחמת ששת הימים רווחה בחיל האוויר הגישה שהמשמעת פוגעת ביצירתיות, ולכן נתנו לטייסים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם. התוצאה הייתה היקף בלתי נתפס של תאונות קטלניות. כיום כבר ברור שמשמעת קפדנית אינה הופכת בהכרח את החשיבה המבצעית למרובעת ולחסרת גמישות
במאמרו ”לאן נעלם התמרון“ )מערכות 420-421 ) מנסה תא“ל איתי ברון להסביר מדוע נמנע צה“ל מלתמרן במלחמת לבנון השנייה. אולם הסבריו נשענים על שלושה מיתוסים שהגיע הזמן לנפצם
באחרונה פורסם על כניסתן למזרח התיכון של מערכות רוסיות חדישות להגנה אווירית. המאמר מציג את העיקריות שבהן
בעקבות מלחמת לבנון השנייה מכים רבים בצה”ל על חטא העדפתה של האש על פני התמרון, והצבא - כך נראה - חוזר לתפיסת ההפעלה המקורית שלו שבמרכזה עמד המהלך המתמרן של כוחות היבשה. אבל הנסיבות שהביאו להעדפת האש על פני התמרון - ובהן שינויים עמוקים בחברה הישראלית ובסביבה האסטרטגית שבה פועלת ישראל - לא נעלמו, וספק אם חזרה לתפיסת ההפעלה שפותחה בשנות ה-50 וה-60 ולצורת תמרון שעוצבה בדמותה של מלחמת יום הכיפורים היא אכן התשובה הנכונה לאתגרים הנוכחיים של ישראל
בקיץ 2006 יכולה הייתה ישראל לשנות מהיסוד את המציאות בגבול הצפון באמצעות הנחתת מכה קשה על החזבאללה, אך לא עשתה זאת. הסיבה המרכזית לכך הייתה ההתנהלות של פיקוד הצפון. במקום להוציא אל הפועל מייד תוכניות טובות שאושרו מראש הוא העדיף שלא לפעול עלפי סמכותו ועל-פי עקרון הפיקוד מוכוון המשימה אלא להמתין לתנאים מבצעיים אופטימליים ולאישורים מהמטכ”ל