מציג עמוד 2 מתוך 5404 תוצאות
מאמר חדש על לקחים ממלחמת לבנון הראשונה ו"חרבות ברזל" / 13 שנים להפעלה המבצעית הראשונה של "כיפת ברזל" – הקשרה המבצעי, מעמדה הייחודי, התפתחות יכולותיה והמבט לעתיד / מאמר על ההכרח בשינוי עמוק בתחום היוזמה בדרג הטקטי / החסם התפיסתי המערבי בהבנת העולם המוסלמי / פודקסט בנושא מה הופך אוגדה למצליחה / 28 שנים למבצע "ענבי זעם": שיטת "שדה הקרב הריק", הסתננות ושהייה ממושכת בשטח כאשר הנשק הוא מכשיר קשר ומשקפת
תוכניות מגירה בדמות אסטרטגיות היערכות לאומיות רשמיות אינן מהוות בהכרח ערובה להצלחה במניעת התפשטות מגפות, אולם ישראל צריכה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. לשם כך עליה ללמוד ברמה התפיסתית מתוכניות המגירה השונות, ולשאוף לנהוג בסוגיות אלה כמותן, לפחות ברמת ההתכוננות ותרחישי ההיערכות
למרות שכרגע הדבר נראה דמיוני, מנקודת מבט גיאופוליטית אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד הלא רחוק תגיע הלחימה גם אל פני הירח. תאגיד התעופה והחלל האמריקני בדוח שצופה לוחמת חלל אפשרית בעתיד הקרוב
ההסכם עם בחרֵין טומן בחובו שיתופי פעולה אדירים, שבכוחם לחזק את ביטחון ישראל שנים קדימה, ובעיקר מהווה התפתחות חיובית ביותר במזרח התיכון, במיוחד במישור המאבק מול איראן
האסלאם משמש כמקור לגיטימציה מרכזי בארגון אנצאר אללה (החות'ים), ובעזרתו הוא מצדיק את התקוממותו בתימן, את בריתו עם ציר ההתנגדות האיראני ואת מעורבותו ב"חרבות ברזל". המסרים של אנצאר אללה זוכים לרוב להתעלמות, על אף שהם צוהר חשוב לאופן שבו החות'ים מבינים, או לכל הפחות רוצים שאחרים יבינו, את זהותם ואת יעדיהם במזרח התיכון
ב־28 במארס 2002 יצא צה"ל למבצע שאותו הגדיר הרמטכ"ל שאול מופז "מלחמה על הבית". ספר זה, מבצע חומת מגן – מהכלה להכרעה, מתחקה אחרי הדינמיקה שהובילה את צה"ל מהגנה להתקפה בעימות מול הפלסטינים ומתאר את מהלכיו של מבצע "חומת מגן". השער הראשון מתאר את הדרך העקלקלה שעבר צה"ל מפרוץ האירועים באוקטובר 2000 ועד ליציאה למבצע בעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר 2002 .ברקע הדברים עומדת השאלה: מדוע נדרשו 546 ימי לחימה ו־468 הרוגים כדי להגיע להחלטה לצאת למבצע. מהשתלשלות האירועים עולה שהמעבר ההדרגתי מהגנה להתקפה התרחש בעקבות הבשלה איטית של התנאים המדיניים, הפוליטיים והצבאיים שנדרשו לשם יציאה למהלך צבאי נרחב. אירועים כמו: פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב, רצח השרֵ זאבי, לכידת ספינת הנשק קארין איי והיקף הנפגעים מפיגועים שגדל והלך מדצמבר 2001, הכשירו את דעת הקהל הישראלית, יצרו קונצנזוס פוליטי ושכנעו את הממשל האמריקאי בדבר הצורך בפעולה צבאית בכל שטחי אי. אולם, גם לצה"ל נדרש זמן כדי להתנער מתפיסות ישנות, לרכוש את היכולת לפעול בשטחים הבנויים בצפיפות דרך שורת מבצעים בעצימות הולכת וגוברת, שהביאה לתחושת מסוגלות כלפי פנים וכלפי חוץ, להילחם בארגוני הטרור בכל שטחי איו"ש. השער השני בוחן את מבצע "חומת מגן"; מהאופן שבו תוכנן ונוהל במטכ"ל ובפיקוד המרכז ועד לתיאור הלחימה ברמה הטקטית. התפתחות החשיבה ברמה האסטרטגית על הישגי המבצע הנדרשים מלמדת כי בצה"ל התגבשה ההבנה שאין זה המבצע שיכריע את הטרור אלא, כדברי ווינסטון צ'רצ'יל, "זהו אינו הסוף. זו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל זהו, ייתכן, סוף ההתחלה". כלומר, בצה"ל הבינו כי זהו מהלך צבאי שמשיב לו את חופש הפעולה בכל שטחי איו"ש המאפשר ללחום ביעילות בארגוני הטרור. ברמה הטקטית, מתוארים הקרבות המרכזיים שהתרחשו בערים רמאללה, בית לחם, שכם וג'נין ובמחנות הפליטים תוך הצגת שורת מפות ועזרים שהוכנו במיוחד לספר. ד"ר אהד לסלוי הוא ראש תחום חקר הרמה האופרטיבית במחלקה להיסטוריה בצה"ל ומחברם של הספרים "מביטחון שוטף ללחימה בגרילה" (2021) ו"המדינאי ואיש המודיעין" (2021). איך לקרוא את הספר הדיגיטלי? • לקריאת הספר בפורמט דפדוף יש ללחוץ על "דפדוף בגליון". • להורדת הספר יש ללחוץ על "הורדת PDF". קריאה מהנה
הניסיון ההיסטורי מלמד כי הפעלת כוחות חי"ר קל במתווה מבוזר והתקפי, הפועל באמצעות הסתננות, פשיטות ומארבים, בסיוע אש מסייעת מנגד, יכולה לתרום לעוצמה הקרבית של צה"ל. ללא כוחות מבוזרים בשטח במבצעים התקפיים במתווה הלחימה בזירה צפונית, תישאר היוזמה בידי לוחמי הגרילה
על אף הסכנות הכרוכות בלחימה בעומק, יש לה יתרונות רבים במתווה לחימה א־סימטרית. חיבור כוחות הקומנדו הפועלים בעצמאות בשטח לתכלית האסטרטגית כדי שיוכלו לפעול לאורּה, ומתן חופש פעולה במתווה של עקרונות שנקבעו מראש, הם המפתח למיצוי נכון של כוחות הקומנדו לשם הכנעת האויב
עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש - עידן ההכרעה. יש לשוב לעיקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר
עם התקדמות היכולות הטכנולוגיות ומורכבות המערכות האוטונומיות נשמעת לאחרונה הטענה שאין יותר צורך באדם לשם הפעלת המערכות. ואולם הניסיון בהפעלת מערכות מסוג זה במערך ההגנה האווירית של חיל האוויר, ב־20 השנים האחרונות, מוכיח אחרת