מציג עמוד 187 מתוך 2188 תוצאות
משהו בסיסי היה לקוי בדרך שבה טיפל צה"ל בכל שלביו של תהליך הפקת הלקחים מהמלחמות- החל מאיסוף המידע העובדתי ועד היישום בשטח. צה"ל חזר ועשה בתחום זה מאמץ גדול ו"רועש" אחרי כל מלחמה ,אבל בכל פעם השתבש התהליך , לא הגיע למיצוי ולבסוף דעך בקול ענות חלושה בטרם נשא את הפירות הראויים. מאמר זה כולל שורה של המלצות לתיקון המצב הזה
מאמרו של פרופ' יחזקאל דרור (אסטרטגיה רבתי לעידן של 'בין שלום למלחמה' ,"מערכות" 377, יוני 2001) נשען לדעת סא"ל (מיל) אלכסנדר סלע, על תיאוריות אקדמיות, שמעולם לא הועמדו במבחן המציאות, ואשר בדיקתן מחייבת זמן רב. להלן הוא מציג ראייה אסטרטגית אלטרנטיבית לביטחון ישראל, שהיא, לדעתו, רלוונטית יותר
אינתיפאדת אל-אקצא אינה בבחינת חזרה לאסטרטגיית המאבק המזוין, שכן ערפאת מעולם לא נטש ולא חשב לנטוש את האסטרטגיה הזאת. יחד עם זאת אין להתעלם מהתמורות שעברה אסטרטגיית המאבק המזוין בראייה של אש"ף : ממכשיר מרכזי, שהעשייה המדינית באה רק לשרת אותו, למכשיר חשוב, הניצב לצד - ולא פעם תחת - האופציה המדינית. בעיני אש"ף לא חזר המאבק המזוין להיות מהות העשייה הלאומית ועיקרון בעל קיום עצמאי - כפי שהיה בשנות ה-60 וה-70 והוא ממשיך לעמוד בצילם של היעדים המדיניים
הניסיון לעצב דוקטורינה שתתאים לכלל חילות האוויר בעולם מוטעה מיסודו. לכל כוח אווירי ישנן משימות המיוחדות לו, הנובעות מהראייה האסטרטגית של המדינה המפעילה אותו. לפיכך אין לפסול שימוש בכוח אווירי במשימות של סיוע אווירי קרוב. למשל, גודלו העצום של חיל האוויר האמריקני, תקציבי הענק העומדים לרשותו לאימון ולפיתוח וכן המגוון הרחב של המטוסים שבשירותו מאפשרים לו לפעול במשימות של סיוע אווירי קרוב ללא כל פגיעה במשימות אסטרטגיות. תגובה למאמרו של תא"ל (מיל) שלמה שש, "השתתפות מטוסי הקרב בקרב היבשתי הקרוב" (מערכות 379-378, ספטמבר 2001)
קרב הדמים, שבו הסתבכו הכוחות המיוחדים של ארה"ב ב-3 באוקטובר 1993 במוגדישו, בירת סומליה, חולל מהפך של ממש במדיניות ההתערבות הצבאית של ארה"ב . בעקבותיו החליטו האמריקנים כי לעולם לא יתערבו שוב בסכסוך כלשהו מסיבות הומניטריות, אלא רק אם יש להם אינטרס חיוני. הספר "נץ שחור הופל במוגדישו" (יראה בקרוב אור בהוצאת מערכות), העוסק בקרב הדמים הזה, מהווה מסמך חשוב בתחום הסבוך של הפעלת כוחות סדירים נגד כוחות חתרניים בנוכחות אוכלוסייה עוינת
המבצעים הגדולים של הכוחות המיוחדים מבית גלי צה"ל ומערכות מחבר בין סיפורי קרב עוצרי נשימה לתיאוריה צבאית כדי לשפוך אור חדש על המבצעים שעיצבו את האתוס של צה"ל. בפרק השישי: מבצע "רביב". לאחר תום מלחמת ששת הימים החלו אירועים רבים ואלימים שיקבלו את השם: מלחמת ההתשה. חזית מלחמה זו הייתה תעלת סואץ, כאשר הגדה המזרחית שלה מוחזקת על ידי צה"ל והמערבית בידי המצרים. חילופי המהלומות בין הצדדים, שרצו להישאר מתח לסף המלחמה, התאפיינו בשורה של מבצעים נועזים ומלאי דמיון. מבצע "רביב" היה אחד היצירתיים ביותר שבהם. בפרק ננסה להבין בעזרת מפקד כוח השריון במבצע, אלוף (מיל') יעקב לפידות, מה הוביל את צה"ל לצאת למבצע הזה, מה עבר על הכוח בשטח ומה היו תוצאותיו. נשוחח גם עם בוריס דולין, מומחה לביטחון בין־לאומי ומחבר הספר "חומת סואץ", שעוסק במעורבות של ברית המועצות במזרח התיכון בימי מלחמת ההתשה. נשמע ממנו על המלחמה שהסובייטים ניהלו מול ישראל באותן השנים, איך השפיע עליה מבצע "רביב" וכיצד הפעילות הסובייטית עיצבה, בסופו של דבר, את מאזן הכוחות במלחמת יום הכיפורים
בשנים האחרונות עסק המטכ"ל בהטמעת תפיסת הנגד כמפקד ובהכשרת הנגדים בציר הפיקודי. עם זאת, נראה כי התפיסה עסקה בעיקר בהיבטי שגרה. בשל מצב המלחמה, הדורש כישורים נוספים, יש לבנות הכשרה קצרה, תוך כדי לחימה, העשויה לשפר את הכשירות המבצעית של היחידות ולסייע גם בחזרה לשגרה
תהליך של התאוששות ושילוב מחדש של פדויי שבי בחברה כולל עקרונות ישימים כדי לסייע להם לחזור לחייהם. חשוב לעבוד על פי הפרוטוקול המוצע, ולעמוד בעקרונותיו. התהליך משלב דה קומפרסיה (השוואת לחצים) ותחקיר טקטי מבצעי, אך אינו מוגבל רק להם. השתתפות בו מגבירה את ההסתברות לחזור לתפקוד במישורים המשפחתי, התעסוקתי והחברתי, תוך צמצום התוצאות המזיקות
לצה"ל היסטוריה מוצלחת בשילוב אוכלוסיות "מגזריות", שלהן צרכים מיוחדים בתוך העשייה הצבאית הכוללת. לדוגמא גרעיני הנח"ל, ישיבות ההסדר והגדוד הדרוזי. לנוכח "חרבות ברזל", נדרש להחיל את המודל שפעל בעבר גם על גיוס חרדים לשירות קרבי