מגזין סוף השנה של מערכות 2024

לרגל סוף השנה האזרחית קיבצנו את חמשת המאמרים הנקראים ביותר ואת שלושת הפודקסטים המושמעים ביותר בשנה האחרונה ב"מערכות". סדר הופעתם במגזין אינו על פי דירוגם בפועל.  קריאה מועילה ושמיעה מהנה

זרקור על המזרח התיכון תמורות במשק הנפט המזרח־תיכוני

ישראל והמלחמה הבאה

טכנולוגיה מתקדמת ויישומה הנכון באמצעות תו"ל מתאים היא מרכיב חיוני להשגת ניצחון במלחמה. המלחמות בנגורנו־קרבאך ובאוקראינה הצביעו על כיווני ההתפתחות הטכנולוגית בלחימה עתידית, ועל התוצאות של חוסר מוכנות בתחומים אלה. כטמ"מים ורחפנים, טילי שיוט ונשק תמ"ס והנכונות להשתמש בכל אלה גם נגד אזרחים ותשתיות כלכליות, מביאים למהפכה בעניינים צבאיים. כדי להימנע מהפתעות בשדה הקרב ובזירה המדינית, הכרחי לחזות ולהבין מבעוד מועד מהפכות כאלה ובמידת הצורך לפתח אמצעי נגד טכנולוגיים ותורתיים. שפע אמצעי אש ארוכי טווח מאיימים על ישראל, ועלולים לשבש את החיים בעורף ואת פעילות צה"ל. כמו כן יש בישראל מיעוט אתני ניכר, בחלקו עוין, שבתנאים מסוימים עשוי להצטרף ללחימה. כדי לפתור בעיות אלה מציע כותב המאמר לבצע שינוי נרחב אך הדרגתי במבנה כוחות צה"ל, תוך התאמת התו"ל. המעשה יכין את הצבא טוב יותר לעימותים עתידיים, ויקטין את התלות בספקים זרים

המהפכה הלוגיסטית

ספר דיגיטלי: המודיעין ושבעה באוקטובר

מתקפת הפתע הנרחבת של חמאס בשבעה באוקטובר הכתה את החברה ואת המערכת המדינית ביטחונית של ישראל בהלם. קהילת המודיעין, שנחשבה עד אז לאחד מסמלי העוצמה הלאומית ולמופת של חדשנות ויצירתיות, נחשפה בכישלון העמוק ביותר בתולדותיה. זהו כישלון שניתן היה למנוע, “רעידת אדמה” שמחייבת בירור מודיעיני יסודי והפקת לקחים ברמה הלאומית. זהו הספר הראשון המבקש לצלול אל שורשי הכישלון, אך לא לשחזר את האירועים עצמם באותו לילה מר. הספר מציע נקודת מבט רפלקטיבית, רחבה, מגוונת ובלתי תלויה, ומציג תשתית לחשיבה מחודשת על המודיעין בישראל. כותביו – פרקטיקנים לשעבר ואקדמאים – משלבים ניסיון מעשי עם מחקר עיוני, ומעניקים לקורא פרספקטיבה ייחודית השוזרת בין תובנות מהשטח לבין ניתוח ביקורתי. הנחת המוצא שלהם היא שהכישלון בשבעה באוקטובר אינו תקלה נקודתית אלא נייר לקמוס לבעיות עמוקות ומתמשכות: הטיות חשיבה, כשלים תרבותיים וארגוניים, וטעות יסודית בהבנת “האחר”

מיקרו־סוציולוגיה של מלחמות חדשות

המאמר מציג ניתוח חזותי של פיגועי טרור שהתרחשו בישראל במהלך השנים 2016-2015, תקופה המכונה "אנתפאדת היחידים". במחקר נותחו סרטים המתארים פיגועי טרור במטרה לבחון בגישה מיקרו־סוציולוגית פיגועים אלה בעת התרחשותם. אנו טוענים, כי בדרך זו ניתן להעשיר את הידע הסוציולוגי הצבאי אודות ה"מלחמות החדשות". במחקר נאסף מידע שאותר במרשתת ומקורו בתפוצה רחבה של מצלמות אבטחה ומכשירי טלפון ניידים. פותחה תוכנה לאיסוף סרטים והיא הופעלה במדגם של רשתות חברתיות. במקביל נערכו גם ראיונות עומק עם קציני משטרה ואזרחים שהיו עדים לפיגועים. ניתוח הממצאים מתאר את הדינמיקה החברתית המופיעה בסרטים ומצביעה על שלושה גורמי ייסוד הנכללים באלימות המוצגת בהם: התוקף, משבש ההתקפה וההמון. המחקר מצביע על יכולתם של סוציולוגים צבאיים לבצע ניתוח חדש של אלימות תוך שילוב בין רמת ה"מאקרו" לבין מחקר ברמת ה"מיקרו". ניתוח מיקרו־סוציולוגי כזה מוביל להבנה טובה יותר של פיגועי טרור, תוך התגברות על מניפולציות במידע ויזואלי המתבצעות על־ידי התקשורת, הממשלה וארגוני טרור.

השלכות אפשריות של המלחמה באוקראינה על יחסי צבא-חברה בישראל: מחשבות ראשונות

אמנם מוקדם עדיין לדעת מה תהיה השפעתם של אירועי המלחמה באוקראינה על החברות בעולם המערבי ועל ישראל בטווח הארוך, אולם ניתן להעריך שאנחנו כבר מצויים בעיבורו של שינוי מהותי שצפוי להשפיע על שלושה מעגלים שבהם מתקיים קשר הדוק ביחסי צבא-חברה: המישור הגלובלי, היחסים הבין־לאומיים והיחסים בין החברה הישראלית לצבאה

50 (ואחת) שנים למלחמת יום הכיפורים: האם מרוב עצים כבר לא רואים את היער?

המאמר מביע חשש שההיקף העצום של המידע על מלחמת יום הכיפורים, יחד עם המרכיב הרגשי הרחב הנלווה לעיסוק בה, גורמים לקושי ללמוד ממנה באופן ענייני. לצורך ההמחשה מוצגים שני תחומים שבהם נוצרה הטיה של הלמידה: ערבוב של כשלים לכאורה בבניין הכוח הבסיסי בתקופה שבין המלחמות, שאטען שלא היו, יחד עם כשלים אחרים, מפריע לעסוק בכשלים המרכזיים - החלטות בהפעלת הכוח מפרוץ הלחימה. עיסוק במאפייני אישיותם של המפקדים הבכירים מפריע להתמקד במנגנוני קבלת ההחלטות שהביאו להחלטות חפוזות ושגויות. מסיבות דומות של היקף מידע ומרכיב רגשי משמעותי, צפויה להתפתח בעיה דומה בהקשר למלחמת "חרבות ברזל". בסיום המאמר יוצעו לקחים ללמידה מהמלחמה ההיא ומהמלחמה הנוכחית

מלחמת מנע: היעלמותה מסל הכלים הביטחוני והצורך בחזרתה

מלחמת מנע/מכת מנע היו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, כאשר זו זיהתה איום משמעותי המתפתח אצל אויביה ופעלה להסירו טרם התממשותו. מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ומלחמת לבנון השנייה מול חזבאללה, צה"ל לא יישם דפוס פעולה זה, ושני ארגונים אלו התפתחו לאורך של כמעט שני עשורים לצבאות טרור המאיימים על ישראל איום משמעותי. במקומו התפתחו גישות פעולה של מניעת/צמצום התעצמות מתחת לסף המלחמה - מב"ם בצפון וסבבים בעזה. שני מקרי מבחן מהשנים האחרונות הממחישים מגמה זו הם התמודדות מול היכולת ההתקפית של חמאס, בדגש על מנהרות החל מ־2015, וההתמודדות מול הסבת הרקטות של חזבאללה לטילים מדויקים החל מ־2018. בשניהם עלה לדיון הרעיון של מלחמת מנע, אך לא התקבל. כלקח ישיר ממלחמת חרבות ברזל, מוצע להחזיר את דפוס הפעולה של מלחמת מנע/מכת מנע למרכז החשיבה הביטחונית בישראל. הלגיטימציה החיצונית והפנימית לכך, נובעת מכך שישראל חזרה לעידן "מלחמות אין ברירה". כדי לעשות זאת, נדרש גם להכיר במגבלותיה של המב"ם

הגנת יישוב מפני התקפת אויב במלחמה - מדוע נדרש שינוי תפיסתי עמוק ומה מאפייניו

נושא הגנת יישובים בגבולות מעסיק את צה"ל עוד לפני הקמת המדינה, ולמעשה הולך אחורה להקמת ארגון ההגנה לפני יותר מ־100 שנים. עד מלחמת סיני התפתח נושא ההגנה המרחבית כחלק ממערכי ההגנה של צה"ל בגבולות לתרחיש של מלחמה נגד צבאות ערב. כאשר הורחבו הגבולות ב־1967 ולאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 והצטמצם איום פלישת צבאות ערביים – דעכה מרכזיות מרכיב זה בהגנה, ועלה תרחיש ההתמודדות מול תרחיש פח"ע בדמות חדירות של חוליות מחבלים ליישוב. בערב 7 באוקטובר לא ראה צה"ל בכיתות הכוננות (ששמן שונה ב־2016 למחלקות הגנה) מרכיב מהותי בהגנה מול התקפות אויב מהסוג החדש שהתפתח (דוגמה מהצפון – רצ'ואן), ובהתאם לכך צייד ואימן אותן. מפרוץ "חרבות ברזל" התחזקו מחלקות ההגנה (בעיקר בכוח אדם וציוד לחימה אישי) ותשתיות ההגנה ביישובים. מאמר זה יתמקד במצב שבו מתרחשת התקפה גדולה על היישוב, ולא חדירה "רגילה" של חוליית מחבלים