מציג עמוד 17 מתוך 529 תוצאות
המבנה הזרועי של הצבא האמריקני גורם מטבע מבנהו להנצחת עצמו, ולכן הוא מתקשה ליצור חדשנות בהיבט של השילוב הבין-זרועי. לשעם כך החלו בניסויים המשולבים, שהם תהליך של תגלית ביחס ליכולות ולרעיונות חדשניים בתחום המבצעים המשולבים. מדובר בתהליך מתמשך לחקירת צירופים חדשניים של מבנים ארגוניים, של אמל"ח ושל תו"ל כדי להעריך את ישימותם, לבחון את יעילותם ולזהות את מגבלותיהם
אחת הדילמות המוסריות הקשות ביותר העומדות בפני חיילים ומפקדים בצה"ל היא כיצד להתמודד עם ילדים פלסטינים שגויסו לארגוני הטרור. במנהלת התיאום והקישור בשכם הנהיגו כמה צעדים ארגוניים פשוטים שמצילים חיים – גם של החיילים וגם של הילדים שמוחם נשטף והם כמהים להפוך לשהידים
בעיני מפקדי הצבא, הרשתות החברתיות הן בעיקר איום חמור - ביטחוני ותדמיתי - על צה"ל. אבל האמת היא שניתן להפוך אותן למכשיר פיקודי
התפקיד המרכזי של המנהל בהטמעת הפעולה הארגונית לאור מדיניות פרדוקסלית ובשימורה הוא להעריך כל העת את הצורך הדומיננטי ברגע נתון אצל כל אחד מאנשיו בנפרד ושל כולם כקבוצה ולהתאים את הכלים המנהיגותיים והניהוליים שאותם הוא מפעיל כדי לענות על הצורך המתפתח
המעבר מתרבות של שגרה - המתאפיינת בצה”ל בניכור, בצייתנות, בהיעדר יוזמה, בהיעדר שיתוף פעולה ובתחושה של חוסר השפעה על המערכת - לשדה הקרב אינו טריוויאלי כלל וכלל ועלול להיות הרסני בתוצאותיו. הפתרון הוא לאמץ גם בימי שגרה את התרבות הארגונית שמאפיינת עיתות חירום ושעיקריה הם הבנת המטרה, שיתופי פעולה לשם מיצוי הכוח, יוזמה והתקפיות, אומץ לב והקרבה
מאז 7 באוקטובר 2023 נעשים ניסיונות שונים להציע הסברי עומק למחדל, בעיקר מתחומי המודיעין, התפיסות, היקף הכוחות והנורמות המבצעיות. מאמר זה מנסה להשתמש בהמשגה של פרופ' כהנמן על דפוסי החשיבה כדי לנתח את הפסיכולוגיה הארגונית של צה"ל ולטעון שדפוס החשיבה המהיר והאינטואיטיבי היה המרכזי בהערכות המודיעין וקבלת ההחלטות ביחס לחמאס
מאז מלחמת לבנון הראשונה כל מלחמותיו של צה"ל הן נגד ארגונים שאינם מדינות. מדובר במלחמות בעלות אופי השונה ממלחמות בין מדינות: אין בהן קווי חזית, האויב הוא מאוד חמקמק, ומטרתו אינה לכבוש שטח אלא להתיש ולהטריד. צבאות של מדינות מתקשים לנצח במלחמות כאלה, אך באמצעות אימוץ דרכי חשיבה חדשות יכולים לצאת מהמצר
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
אופי הלחימה במזרח התיכון ישתנה, והאויב יורכב מערבוביה של צבא סדיר, שכירי חרב, ארגוני גרילה ומיליציות אזרחיות. שדה הקרב העתידי יהיה רווי בנ"ט, עם לוחמים בעלי ניסיון מבצעי ולקחים שהפנימו מהעימות ארוך השנים בסוריה, ברמה הטקטית והמערכתית