מציג עמוד 16 מתוך 320 תוצאות
האיום הביולוגי, כפי שראינו על גבי דפי ההיסטוריה או בסרטים, אינו נחלתו של העבר או של אולפני הוליווד. אזורים מוכי מלחמה או עוני, גלובליזציה ומוטיבציית ארגוני טרור, תורמים להתפשטותן של מחלות. עוצמת פוטנציאל האיום והנזק לישראל גבוהה, ועל כן יש להעניק לנושא חשיבות גבוהה, גם על חשבון נושאים אחרים המאיימים על העורף
״משחק כדורגל זו הדרך הטובה ביותר להבין מלחמה. אורוול אמר פעם שכדורגל זה כמו מלחמה בלי היריות. אתה פוגש שתי קבוצות שיש להן שמטרות הופכיות ולכל אחת יש אסטרטגיה כפולה – פעם אחת למנוע מהיריב גול ופעם להבקיע גול בעצמה. אתה עולה עם תוכנית משחק, עם שחקנים שלכל אחד יש את היכולות – ובמפגש כל התוכניות מתנפצות ברגע אחד. מה שפועל על השחקנים ועל המערכת הקבוצתית – אלה בדיוק אותם דברים שפועלים במלחמה. הלחץ, הדינמיות, חוסר הוודאות, היכולת של יריב לשבש את התוכנית, וחוסר היכולת להתאושש כאשר הוא מקבל גול". פרק מסדרת הפודקסטים "על התמרון" - סדרת שיחות עם תא״ל (מיל׳) יובל בזק על העבר, ההווה והעתיד של התמרון היבשתי. בפרק החמישי - הספרות וההגות הצבאית שהתפתחה בנוגע לתמרון. מהו התמרון הקלסי, מה בין קלאוזביץ ולידל הארט, ואיך בסופו של דבר הכול בא לידי ביטוי במגרש הכדורגל?
הספרות המחקרית מתייחסת באופן מקיף להשלכות המאסר הן על אסירים הן על צוותי הכליאה השונים, ובמיוחד על הסוהרים הבאים במגע יום־יומי עם האסירים. עם זאת, תחום השלכות תפקיד הסוהרוּת לא נחקר ביסודיות בין כותלי בתי כלא צבאיים. מחקר זה נועד לתת מענה לפער זה, ומטרתו לבחון את תפיסת התפקיד והרווחה הנפשית של מד"כים (מפקדי כליאה) לשעבר בבתי כלא צבאיים בישראל. במחקר השתתפו 18 מד"כים לשעבר (13 נשים וחמישה גברים) ששירתו בתפקיד זה. המחקר נערך באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה, וחשף שלושה ממצאים מרכזיים: שחיקה ולחץ שחווים מפקדי כליאה; מורכבות העבודה עם אוכלוסיית אסירים מגוונת ומול רשויות בית הכלא השונות; ותחושת שליחות ואחריות. המחקר מציג מודל תיאורטי דינמי המתאר את מרחב התמרון של מפקדי הכליאה, כמרחב שבו פועלים בה בעת ובמתח מתמיד שני צירי פעולה עיקריים: ציר משמעת-שחיקה, וציר שיקום-שליחות
נושא הגנת יישובים בגבולות מעסיק את צה"ל עוד לפני הקמת המדינה, ולמעשה הולך אחורה להקמת ארגון ההגנה לפני יותר מ־100 שנים. עד מלחמת סיני התפתח נושא ההגנה המרחבית כחלק ממערכי ההגנה של צה"ל בגבולות לתרחיש של מלחמה נגד צבאות ערב. כאשר הורחבו הגבולות ב־1967 ולאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 והצטמצם איום פלישת צבאות ערביים – דעכה מרכזיות מרכיב זה בהגנה, ועלה תרחיש ההתמודדות מול תרחיש פח"ע בדמות חדירות של חוליות מחבלים ליישוב. בערב 7 באוקטובר לא ראה צה"ל בכיתות הכוננות (ששמן שונה ב־2016 למחלקות הגנה) מרכיב מהותי בהגנה מול התקפות אויב מהסוג החדש שהתפתח (דוגמה מהצפון – רצ'ואן), ובהתאם לכך צייד ואימן אותן. מפרוץ "חרבות ברזל" התחזקו מחלקות ההגנה (בעיקר בכוח אדם וציוד לחימה אישי) ותשתיות ההגנה ביישובים. מאמר זה יתמקד במצב שבו מתרחשת התקפה גדולה על היישוב, ולא חדירה "רגילה" של חוליית מחבלים
כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א־סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של "מלחמות ברירה" בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של "מלחמות אין ברירה", בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון
פלוגה ג׳ 641 מימשה את אחריותה המקצועית במהלך קרב ההבקעה וגם אחריו, חרף נתוני פתיחה קשים מאוד. תחושת האחריות העזה שפיעמה באנשי הפלוגה היא שהובילה את לוחמיה לבצע משימות, הגם שהכוח היה מאומן פחות, מיומן פחות, מצויד פחות ופחות כשיר למשימות שהוטלו עליו