מציג עמוד 15 מתוך 197 תוצאות
השתלבות הדור השני של אנשי צד"ל בישראל, ושירותם של מרביתם בהתנדבות בצה"ל, מוכיח כי המדינה זכתה. טוב לישראל לדעת כי בקרבה חי מיעוט איכותי, בשר מבשרה, ששפת האזור ומנהגיו אינם זרים לו ונאמנותו איננה נתונה בספק הקל שבקלים
הצבא אינו ממצה בצורה מיטבית את שני המשאבים החשובים ביותר: כוח אדם וזמן. יש צורך ברור ומיידי בתהליך של שינוי ובמעבר מצבא מיליציוני לצבא יבשה מקצועי, שיוכל לאתגרים בעתיד הנראה לעין
ישנה סתירה מובנית בין שתי המשימות של מפקד כוח צבאי: פיקוד ושליטה. מי שמפקד לא תמיד יכול לשלוט, ומי ששולט, לא תמיד יכול לפקד. מפקד גדוד שלחם במלחמת לבנון השנייה מסכם את תובנותיו ואת מסקנותיו מהמלחמה
האם מותר להטיל פצצה של טון על בניין כדי לחסל מנהיג טרור מסוכן, אף שיחד איתו ייהרגו חפים מפשע? המאמר שלהלן מסביר באילו נסיבות ייחשב הדבר לצעד לגיטימי ובאילו נסיבות מדובר בצעד שיש להימנע ממנו
כיבוש הבופור ייזכר לעד בשל אמירתו האומללה של ראש הממשלה בגין כי בקרב הזה לא נהרג איש מחיילינו ואפילו לא נפצע. עם זאת ראוי הקרב הזה להיזכר בראש ובראשונה בשל הדבקות במשימה שהפגינו הלוחמים - אנשי סיירת גולני ופלוגת ההנדסה
רבות מהגיחות של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה לא כוונו כדי לפגוע ישירות בעוצמתו של חזבאללה, אלא כדי לשכנע את מנהיגיו שהמשך הפעולה נגד ישראל יסב להם נזק בלתי נסבל וכי מוטב להם לשנות את דרכי פעולתם. הדוגמה המובהקת לכך היא הפצצת רובע דאחייה בביירות. ההיסטוריה מוכיחה כי מדובר בדרך פעולה מאוד לא יעילה, והמאמר מסביר מדוע סיכויי הצלחתה קלושים
חשוב מאוד לעסוק בתיקון הליקויים שהתגלו בצה”ל במלחמת לבנון השנייה, אך גם חיוני לשים לב למה שקרה בצד השני של הגבעה: החזבאללה הצליח לבנות צבא מסוג חדש שיש לו דוקטרינת הגנה מוצלחת, ואשר מפקדיו הפגינו חשיבה מקורית ויוזמה, ולוחמיו הפגינו אומץ לב ונחישות
כל ארגון ג'האדי עובר שלבים אחדים במסלול התפתחותו. הוא פגיע במיוחד בראשית דרכו ובשיא התפתחותו. מהכרת שלבי ההתפתחות ניתן לגזור אסטרטגיות יעילות ללחימה בו
עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית