מציג עמוד 14 מתוך 378 תוצאות
מודל לימודים כחלק ממודל שירות הקבע תוכנית "אופיר" הכוללת לימודים אקדמיים, טכנולוגיים והתמחויות מקצועיות תוך כדי שירות בחיל הטכנולוגיה והאחזקה, מדגישה כיצד שילוב לימודים כחלק מובנה ובלתי נפרד משירות הקבע הוא אמצעי הכרחי לשיפור תנאי השירות בעיני הפרט
הקרב על שדה התעופה גוסטומל הראה מה קורה כאשר כוח נלחם את הקרב שלא תכנן למען הישג שלא ניתן לעמוד בו. עקב כך עולות השאלות: האם אפשר לבנות כוח בעל כשירות בסיסית, שתאפשר לו לפעול במגוון מתארים שונים, והאם יש לדבוק בתוכנית המבצע לאחר שכלל התנאים המוקדמים השתנו?
השילוב של הבשלת יכולות העיבוד, הוזלת המרכיבים והניסיון המבצעי המצטבר עשוי לייצר את התנאים ללוחמה ממונפת בינה מלאכותית בעתיד הנראה לעין. לוחמה כזאת כנראה לא תביא למהפכה נוספת בעניינים צבאיים, אך מי שישכיל לזהות ולנצל את הפוטנציאל שלה יוכל להשיג יתרון על אויביו בעימותים עתידיים. גם אם המוניטין של מערכות אלה לא ישתפר, צמצום הנזק האגבי ידבר בעד עצמו
למרות שיתוף הפעולה ההדוק בין כוחות היבשה לכוחות האוויר במלחמת שלום הגליל יצאו שני הצדדים בתחושת החמצה. זו לא נבעה מהעדר שיתוף פעולה אלא מההרגשה כי בתנאים שבהם נוהלה שבהם נוהלה המלחמה ניתן היה להפיק היה להפיק הרבה יותר מהסיוע האווירי
הפתעות אסטרטגיות ממשיכות וימשיכו להתרחש בתחום הצבאי ובתחום האזרחי, ונראה שנדרשת פריצת דרך מתודולוגית כדי לקדם את הנושא. מאמר זה מציע לשלב במהלכים לסיכול מתקפות פתע את מתודולוגיית התרחישים שאומצה על־ידי ארגונים עסקיים וגופי ביטחון, וליישמה בעיקר בתנאים של אי־ודאות גבוהה וכזרז ללמידה ארגונית
כדי להכתיב לאויב את מהלכיו ולערער את שיווי משקלו, אין הכרח שהעוצמה הכוללת בקרב נתון תעלה על עוצמת האויב באותו קרב. אם ניתן יהיה לנצל כראוי את איכות כוח האדם, את גורם הזירה ואת גורם התנועה, ניתן אף בתנאים של יחסי כוחות כוללים לא נוחים להגיע למצבים שבהם תושג עדיפות מקומית בנקודות התורפה ובנקודות המפתח. על־ידי כך יוכרע האויב ותבוצע המשימה
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
להכרעה במלחמה שני תנאי סף: יעד מדיני־פוליטי מוגדר, ואויב המסוגל להוציא לפועל החלטות מדינתיות. בעידן הפוסט־מודרני, בו כל צד יכול להכריז כי ניצח, הניצחון מורכב ממאזן אסטרטגי בין מחירי המלחמה ובין הישגים באופן יחסי. מבחינת ישראל, מכיוון שההכרעה הצבאית המסורתית קשה להשגה, יש לעדכן את תפיסת הביטחון הישנה הנשענת על ההכרעה הצבאית, ולפתח דוקטרינה צבאית מותאמת למבצעי הרתעה