צה"ל לאחר "חרבות ברזל" משמעויות לבניין הכוח בתקופה של אי־ודאות

המאמר דן בהכוונת בניין הכוח של צה"ל במצב הנוכחי. הוא טוען כי בשל אי־הוודאות הרבה בנוגע לתרחיש מלחמה עתידית ולהגדרת האויב העיקרי שמולו נבנה כוחו של צה"ל, יש סכנה של מיקוד יתר בתרחיש שנתפס לכאורה הברור ביותר – איראן. במאמר מוצגת התקופה שלפני מלחמת לבנון השנייה, בה שררה אי־ודאות בהקשר הכוונת בניין הכוח, תוך מיקודו בלחימה ב"מעגל פנימי", והבעיות נבעו מכך. בהמשך נדונות המלצות ועדת נגל למיקוד בניין הכוח במלחמה רחבת היקף מול איראן. בסיום נמליץ כי תרחיש הייחוס לבניין הכוח של צה"ל במעגל ראשון יהיה מרחיב יותר, ויכלול, לצורך ההמחשה, את כיבוש לבנון והכרעת חזבאללה, גם אם כיום הדבר אינו נראה הכרחי

דבר העורך

טסים מחוץ לקופסה: הובלת בניין כוח במערכי הכטמ"ם

נוכחות גוברת של כוחות חדשים בשוק העולמי מאפשרת לאויב "רף כניסה" תקציבי וטכנולוגי נמוך מבעבר ויוצרת אתגרים חדשים למערכת הביטחון. אתגרים אלו מניעים את מנהלת מל"טים לספק פתרונות בקדמת הטכנולוגיה במטרה לשמר את היתרון האיכותי של צה"ל, להוביל את תחום הכטמ"ם בעולם וכפועל יוצא לקדם את התעשיות הביטחוניות בעסקאות ייצוא

מרכיב האיכות במרוץ העצמה הישראלי - ערבי בשנות ה-80

הגודל קובע, אבל גם הגמישות

מהי הלוגיסטיקה המיטבית לדרג הלוחם: זו שמבוססת על גופי לוגיסטיקה קטנים יחסית וגמישים, שהם חלק אורגני מהעוצבות, או גופי לוגיסטיקה מרחביים עצמאיים, שהם פחות גמישים אך עתירי אמצעים ומשאבים? בצה"ל הגיעו למסקנה שהכי טוב ליהנות משני העולמות ולבנות גופי לוגיסטיקה משני הסוגים

מכיכרות התחריר לדאעש

מה הביא את ההזדמנות שהציע האביב הערבי למציאוּת של קריסה עם עתיד לוט בערפל? הבנה אחרת של התהליך באמצעות שינוי הפרדיגמות ההיסטורית והמתודולוגית

ארגון הוא הנשק

ארגון הוא נשק במלחמה, קובע מארק ד' מנדליס בספרו “עתיד המלחמה”. כדי להשתמש בנשק הזה כהלכה עלינו להכיר את הארגון לפניי ולפנים ולדעת כיצד הוא פועל

כיבוש שטח במלחמה והחזקתו – הישג מדיני־אסטרטגי וא־סימטריה צבאית לטובת ישראל

כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א־סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של "מלחמות ברירה" בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של "מלחמות אין ברירה", בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון

לא "מלחמה משלו"

מאמר זה בוחן את הסיוע האווירי ההתקפי שנתן חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב לכוחות היבשה המתמרנים בשלבי הלחימה המרכזיים בעזה במלחמת חרבות ברזל. לאחר סקירה קצרה של תולדות שיתוף הפעולה אוויר-יבשה ופירוט ההתפתחויות בתחום הסיוע האווירי ההתקפי בעשור שלפני המלחמה, עולה טענה כי הסיוע האווירי ההתקפי באמצעות מטוסי קרב במלחמה זו היה חריג לחיוב ביחס להיסטוריה הצבאית הישראלית. בין הסיבות לכך ניתן למנות את תהליכי בניין הכוח והאימונים לפני המלחמה, שינויים תהליכיים שנעשו תוך כדי המלחמה, הקצאת חימושים רחבה על ידי המטכ"ל ומספר גורמים הייחודיים לתנאי הלחימה בעזה. ייתכן כי אופי הסיוע במלחמה זו הוא גם תוצר של שינוי תרבותי בחיל האוויר, שביטויו הוא מדידת ההצלחה של פעילות החיל דרך הצלחת הכוח המתמרן. בהמשך מובאת השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמת לבנון השנייה (2006), מבצע עופרת יצוקה (2008–2009) ומבצע צוק איתן (2014), ובסיום מוצגות תובנות לגבי סיוע אווירי התקפי במלחמה עתידית בלבנון שתכלול תמרון רחב היקף

העתיד כבר כאן: לייזרים בשדה הקרב

עם הצלחת מערכות הלייזר הקיימות היום ופריצות הדרך הגדולות שנעשו בשנים האחרונות בתחום הלר"ע, נראה שבעתיד הקרוב נוכל להשתמש בלייזרים עם דיוק מרבי, לטווחים ארוכים ובמחיר נמוך לטובת יירוט של כל איום מהאוויר ומהקרקע