גנרלים ממאדים, מדינאים מנוגה
עימותים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הם תופעה נפוצה בעולם בכלל ובישראל בפרט - תופעה אשר מחבלת שוב ושוב בתפקוד של שניהם. המאמר מציע הסבר אפשרי לתופעה וממליץ לצבא ליטול יוזמה כדי לשפר את השיח בין הדרגים
מציג עמוד 139 מתוך 1874 תוצאות
עימותים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הם תופעה נפוצה בעולם בכלל ובישראל בפרט - תופעה אשר מחבלת שוב ושוב בתפקוד של שניהם. המאמר מציע הסבר אפשרי לתופעה וממליץ לצבא ליטול יוזמה כדי לשפר את השיח בין הדרגים
כאשר תיכננו הגרמנים את מבצע "ברברוסה", הם ידעו שעומד מולם אויב שנהנה מעדיפות כמותית גדולה, אך הם לא ידעו עד כמה גדולה העדיפות הזאת. הערכת המתכננים הגרמנים הייתה שהודות לעליונותם בתחומי הפיקוד והשליטה ובאמצעות גורם ההפתעה יוכלו להתגבר על העדיפות הכמותית של הסובייטים
כמעט כל הפרויקטים הביטחוניים בארה"ב חורגים מהעלויות ומלוחות הזמנים שנקבעו להם, ובעולם העסקי הם היו מוגדרים כישלון. המאמר בוחן את הסיבות לכישלון המתמשך הזה. הפרמטרים המשפיעים על הפיתוח הצבאי בארה"ב שונים, כמובן, מהפרמטרים המשפיעים על הפיתוח הצבאי בישראל, אך עדיין כדאי ללמוד מכישלונותיהם של האמריקנים כדי להימנע מטעויות דומות
המודיעין והקברניט מצויים במעין סימביוזה: הם זקוקים זה לזה לצורך תפקודם התקין. המאמר מנתח את חובותיהם ההדדיים ומסביר כיצד הם יכולים להימנע מקצרים בתקשורת ביניהם שעלולים לחולל נזקים כבדים
מבעד לענני הזעזועים והמשברים במזרח התיכון - שטרם הוכרעו - נגלים שני כוחות מרכזיים שצפויים להשפיע על עיצוב הזירות השונות במרחב הערבי: הצבאות והזרם האסלאמי. שני אלה יחתרו לביסוס מעמד דומיננטי במסגרת הסדר החדש באופן שצפוי כנראה להגביר את התחרות ואת החיכוך ביניהם
במאמרו "הקשר בין תהליכים חברתיים לתורת ההפעלה של צה"ל" טוען אסף חזני שתורת הלחימה הגרמנית (בליצקריג) הייתה "לינארית" ולכן נחותה מתורת המערכה העמוקה של הסובייטים. העובדות מלמדות שהסובייטים עצמם לא נלחמו במלחמת העולם השנייה לפי תורת המערכה שלהם ובפועל יישמו גרסה של הבליצקריג. ובניגוד למה שחזני טוען - האמריקנים העריצו את תורת הבליצקריג וניסו לחקות אותה ולא את התורה הסובייטית
על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה
הנטייה הטבעית של מפקדים ושל מנהלים היא להתמקד בחולשות של הכפופים להם כדי לשפרן. הגישה הזאת - כך עולה מתיאוריית ההעצמה באמצעות חוזקות - עושה עוול הן לאדם (שנאלץ להתרכז בתחומים שבהם אין הוא מצטיין) הן לארגון (שעובדיו אינם מפיקים מעצמם את המיטב). הגישה החלופית גורסת שלכל אדם יש תחומים שבהם הוא מצטיין, ושאליהם יש לנתב אותו
באמצעות שימוש מושכל בתווך התת־קרקעי יכול צה"ל לשלוט באוכלוסייה עוינת כמעט בלי להתחכך איתה ובלי להסתבך בזירה הבין־לאומית
בעוד שצה"ל מיישם את מסקנותיו ממלחמת לבנון השנייה באמצעות פיתוח של אמצעי לחימה יקרים ומתוחכמים, שרק מעטים מהם יעמדו לרשות הלוחמים, מיישמים הסורים את מסקנותיהם באמצעות רכש המוני של אמצעים זולים שכבר קיימים "על המדף". שאלה: מי משני הצבאות מוכן יותר למלחמה הבאה?