המלחמה על קרב המגע

מפקדי צה"ל ביחידות הלוחמות הרגילות אינם נלהבים להקצות זמן לשיעורי קרב מגע. מדוע הפך קרב המגע לנחלתן הכמעט בלעדית של היחידות המיוחדות, ומה ניתן לעשות כדי לתקן זאת?

מדוברות לדיפלומטיה צבאית - השינויים באופי שדה הקרב

היתרון האיכותי של צה"ל - לא על הטכנולוגיה לבדה

כדי לבסס את יתרונו האיכותי משקיע כיום צה"ל בעיקר בתחום הטכנולוגיה ולעומת זאת משקיע פחות מדי בתחום הפיקוד. זו טעות, שכן היתרון הטכנולוגי הוא שברירי, ואילו היתרון בתחום הפיקוד הוא יציב וקבוע הרבה יותר

על לחימה בטרור ועל מוסר

ישנם משפטנים שחושבים כי טרוריסט הוא מטרה לגיטימית רק בעת שהוא מבצע פעולות טרור. לפני כן ואחרי כן הוא זכאי לדעתם לחסינות כמו כל אזרח אחר שאינו מעורב בלחימה. בעיני ישראל התפיסה הזאת היא עיוות של המוסר

"ברבורים שחורים" במלחמת העולם השנייה: הגורמים להפתעות בשדה הקרב

מלחמת העולם השנייה הייתה משופעת ב"ברבורים שחורים" – הפתעות יוצאות דופן שהייתה להן השפעה מרחיקת לכת על המלחמה. המאמר מנתח שניים מהם - מבצע "ברברוסה" וקרב הארדנים. לקחיו רלוונטיים גם למציאות של ימינו

המערכה לדה-לגיטימציה של פעולות צה"ל - איום אסטרטגי מתפתח

אם ישראל לא תצא למאבק לאומי נגד הדה-לגיטימציה שעושים אויביה לזכותה להגן על עצמה, היא תמצא את עצמה נאלצת להילחם בידיים קשורות. עם זאת, המאבק הזה אינו צריך להיות רק עניינו של צה"ל. במאמר מועלות הצעות כיצד לנהל את המערכה החיונית הזאת

תהליך בניין הכוח כתיאוריה מדעית - ואיך לצמצם את אפשרות הפרכתה במלחמה

תקפותה של כל תורת לחימה חדשה וינולותיו של כל אמצעי לחימה חדש הן בחזקת השערות - עד לרגע שבו מתקבלת ההחלטה לאמצם ולהטמיעם, במקרים רבים הם הופכים מאותו הרגע ואילך למוסכמות

כיצד להתגבר על מנהרות רפיח

המאמר מציג מודל חדשני לניהול המלחמה נגד המנהרות ברפיח: במקום להתמקד במשחקי "חתול ועכבר" תת קרקעיים הוא קורא ליצור מציאות חדשה

תורת ההגנה לא כשלה

הישגיהם של הסורים ברמת הגולן בפתיחת מלחמת יום הכיפורים לא נבעו מ"קונספט מעוות של הגנה קשיחה וניידת של צה"ל" (מערכות 397). את הסיבות לכישלון יש לחפש במקומות אחרים

המהלומה כפרדיגמה קוגניטיבית של אפקטים

בעולם העסקים, שם עוסקים בענייני כספים, אוסר החוק להשתמש בשפה שאינה בהירה ותמציתית. ואילו בצה"ל, שם עוסקים בדיני נפשות, פורחת לה שפת ג'יבריש, שלרוב מחפה על רדידות המחשבה ועל בורות