בין שני כישלונות: הפתעת יום הכיפורים 1973 והפתעת 7 באוקטובר 2023

מאמר זה מבקש להשוות בין שני כשלי ההתרעה החמורים בתולדות קהילת המודיעין הישראלית: מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת חמאס (2023). חרף פערי מידע והקשרים שונים, ניתוח השוואתי של אחריות ארגונית, קונספציות שגויות, תפקוד האיסוף ותהליכי מחקר והערכה, מאפשר לזהות דפוסים דומים ושונים בשני המקרים. בעוד כשל 1973 נבע בעיקר מבעיה הערכתית, כשל 2023 שיקף במידה רבה גם כשל איסופי חריף - למרות גישה נרחבת למידע. המאמר מצביע על הזנחת תחומי איסוף קריטיים, דבקות עיוורת בקונספציה של "חמאס מורתעת" בכל הדרגים, והתעלמות ממידע איכותי שהתקבל. כמו ב־1973, גם ב־2023 כשלו מנגנוני הבקרה והספק בתוך מערכות המחקר, והדרג המדיני לא אתגר את הערכות המודיעין. התוצאה – הפתעה מוחלטת וחוסר מוכנות מהותי – מדגישה את הפער בין עוצמת יכולות המודיעין ובין חולשת השימוש בהן

צוללות בוואדי – מדוע הופתענו מהאלימות המינית ב־7 באוקטובר?

עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית

לחימה מוסרית לאחר 7 באוקטובר

מלחמת "חרבות ברזל" הציבה אתגר לתפיסות הנוגעות למוסר לחימה, והציפה מחדש דיונים על הרלוונטיות של כללי המוסר בה, ובפרט אלה הנוגעים לנפגעים אזרחיים. מפקדי צה״ל צריכים לחזור ולדבר על הצורך לשמור על ערכים. שיח כזה עלול אומנם להיות פחות פופולרי, אך עדיין הוא זה שיבנה אמון רב יותר בפעולה הצבאית, והוא המטרה שיש לבקשה

"לנצח ולהישאר בני-אדם" - אתגרי המנהיגות בעימות מוגבל

לחימה תחת אש: ערכים, פוסט-מודרניזם, ומה שביניהם

אם אכן נכונה הטענה שהמוטיווציה של החיילים להילחם נובעת אך ורק מחששם להתבזות בפני חבריהם ליחידה, כי אז אפשר לוותר על חיל החינוך

מקום המפקד בקרב - ההתקדמות מהאוולי לביירות

ההתקדמות המהירה מהנחיתה באוולי ועד ההגעה לביירות נבעה במידה רבה מאימוץ המודל של פיקוד מלפנים – ממש כפי שקבע גדעון לפני יותר מ־3,000 שנה במשפט: ”ממני תראו וכן תעשו“

משכתבים את ההיסטוריה

צרות חדשות משכיחות את הצרות הישנות, ובעקבות מלחמת הלבנון השנייה נולדה הנטייה לראות במלחמת לבנון הראשונה סיפור הצלחה. אבל האמת היא שבמלחמת לבנון הראשונה כשל צה“ל ולא השיג את יעדיו המרכזיים

"אצלנו מחתימים כרטיס מלחמה"

הספר "צ-817831 - טנק ומפקדו בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים" הוא מסע בנתיב החיים של האזרח הישראלי הממוצע, איש המילואים, שנאלץ לשמור על כשירות קרבית במשך עשורים ולהתגייס לתופת של מלחמת יום הכיפורים

הדרך אל הנשק הגרעיני

בפני מדינות העולם השלישי פתוחות שתי אופציות לפיתוח נשק גרעיני: מאורניום מועשר ומפלוטוניום. נתיב הפלוטוניום הוא מסוכן יותר למערב, שכן את הפלוטוניום קל יותר להפיק מאשר את האורניום המועשר, וגם קל יותר להסתירו

הפעלת כוח מדורגת בעימותים בסביבה אזרחית

הפעלת מלוא העוצמה של צה"ל באזורים שמיושבים בצפיפות פוגעת באוכלוסייה הבלתי מעורבת וגורמת נזק כבד למעמדה של ישראל בעולם. המאמר מציג תפיסה מגובשת להפעלה מדורגת של הכוח - בין היתר באמצעות שימוש מושכל בנשק פחות קטלני