אש בקווים

הספר אש בקווים מגולל את תולדות מלחמת ההתשה שהתנהלה מקיץ 1967 ועד קיץ 1970 לאורך גבולה המזרחי של ישראל. אמנם חלק הארי של תשומת הלב הופנה ללחימה שהתנהלה באותה התקופה לאורך תעלת סואץ, אולם בשני היבטים הייתה הלחימה במזרח מאיימת יותר. ראשית, היא איימה באופן ישיר על חייה של אוכלוסייה אזרחית גדולה ועל מוקדים כלכליים חשובים כמו נמל אילת ומפעלי ים המלח. שנית, היא הייתה המחסום היחיד בפני החדרה בלתי נשלטת של חוליות טרור לשטחי יהודה ושומרון ומשם אל לב מדינת ישראל

מקום המפקד בקרב - ההתקדמות מהאוולי לביירות

ההתקדמות המהירה מהנחיתה באוולי ועד ההגעה לביירות נבעה במידה רבה מאימוץ המודל של פיקוד מלפנים – ממש כפי שקבע גדעון לפני יותר מ־3,000 שנה במשפט: ”ממני תראו וכן תעשו“

משכתבים את ההיסטוריה

צרות חדשות משכיחות את הצרות הישנות, ובעקבות מלחמת הלבנון השנייה נולדה הנטייה לראות במלחמת לבנון הראשונה סיפור הצלחה. אבל האמת היא שבמלחמת לבנון הראשונה כשל צה“ל ולא השיג את יעדיו המרכזיים

הגדרת האויב בלחימה בטרור

על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה

שינוי מדיניות האיוש במטכ"ל - מעז יצא מתוק

ב־2006 הונהגה בצה"ל רפורמה ארגונית מרחיקת לכת שנועדה לחזק את זרוע היבשה. הרפורמה הזאת בוטלה בתוך זמן קצר, אך נותרה בעינה אחת מתוצאות הלוואי שלה: חיזוק המטכ"ל. הדבר נעשה באמצעות דפוסי פעולה שהזרימו לו כוח אדם איכותי וחדור מוטיווציה במקום קצינים "עייפים" בסוף הקריירה שלהם

ולא אשוב עד כלותם

תם עידן אגרנט

לקחי יום הכיפורים הפכו לאבן ריחיים על תהליכי ההתעדכנות של אמ"ן, ובחלק מהמקרים הם בולמים פריצה מתחייבת של קבעונות. כדי להתקדם על אמ"ן להניח מאחוריו את טראומת יום הכיפורים, להפסיק להציבה כמגדלור לעשייתו, לשלב את הלקחים הרלוונטיים ממנה בתוך השיח המודיעיני המעודכן ולתחם את העיסוק בכך שתהיה מרכיב אחד - גם אם מרכזי - במורשת שלו

מורשת גבורה

צבאות הערבים בדורנו

מגלת העיר העתיקה