דבר העורך

מענה לסטיוארט כהן, על ביקורת הספר איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג

הרתעה והסלמה בעידן המערכות החושבות

כאשר נוגעים בהרתעה בעידן הבינה המלאכותית, פעילות התכנון והפיתוח הנוכחית לא הקדישה תשומת לב לשאלה איך לטפל בפוטנציאל להסלמה הנובע מהטכנולוגיות החדשות. חשוב שמקבלי החלטות יתחילו לחשוב על סוגיות אלה לפני שהמערכות החדשות יופעלו בעימות

פרק א' – מהותו של בניין הכוח

כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965

רכב קרבי יבשתי בלתי מאויש – שרידות, מבצעיות ורצף לחימה

המגמה העולמית היא שכלב"מים ישולבו בתמרון הקרקעי בצורה רחבה. בגישה זו צוות הקרב יוכל להעז יותר ולהסתכן בתמרונים ובריצה קדימה לקראת מגע עם האויב. העובדה שאין לוחמים בפלטפורמה אינה מורידה מהצורך להגנה ולמיגון הכלי, על כן פלטפורמה מושתתת על קוקונים (ביצים) מוגנים ומרווחים תיתן את המענה לשרידות הנדרשת

פרק רביעי

"כשהתחלנו את התמרון נכנסו באופן מאוד שמרני, בקצב איטי, על שטח מאוד מצומצם ואני חושב שזה לא שירת את מטרות המלחמה. צה"ל צריך לחזור מהר ליסודות התמרון כפי שהיה בראשיתו, תמרון שמדבר על דינמיות וחשיבה תחבולנית". [...] בסופו של דבר הנֻחבה היא מיליציה – מי שעשה כאן תמרון; מי שזיהה את נקודות התורפה שלנו אחת לאחת; מי שפעל במהירות בקצב גבוה ובסופו של דבר הצליח בתוך שעה להכריע אוגדה בצה"ל שהפסיקה לתפקד ב־8:00. למעשה, אם תחפש את תורת התמרון בהפוך – תמצא אותה ב־7 באוקטובר. לצערי הקרב הזה עוד יילמד בבתי הספר ואנחנו לא נהיה בצד הנכון". פרק מסדרת הפודקסטים "על התמרון" – שיחות עם תא״ל (מיל׳) יובל בזק על העבר, ההווה והעתיד של התמרון היבשתי. בפרק הרביעי – התמרון ב"חרבות ברזל" על אי הצלחותיו, ואיך אפשר ללמוד תמרון דווקא מפעולות האויב?

מכובע גרב לכובע טמבל: הנח"ל בשנתו הראשונה

ב־12 בספטמבר 1948, בפקודה מטעם הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי, הוקם הנח"ל כיחידה במסגרת הגדנ"ע. כשנה אחר כך, ב־8 בספטמבר 1949, נחקק חוק שירות הביטחון, ובהמשך לכך ב־24 בנובמבר הופרד הנח"ל מהגדנ"ע, ונקבע כחיל עצמאי. הקמת הנח"ל כגוף המשלב התיישבות וביטחון, באה בד בבד עם פירוק הפלמ"ח ששימש עד אז כמוסד המשמר את הזיקה להתיישבות עם היותו יחידה צבאית מגויסת ומאומנת. רצונן של תנועות הנוער לשמור גם בעת המלחמה על שלמות הגרעינים מטעמן המיועדים להתיישבות היה אף הוא גורם חשוב בהקמת הנח"ל. מאמר זה, שיעסוק בתקופה שבה גישש הנח"ל את דרכו, שראשיתה בקיץ 1948 וסופה בסתיו 1949, אם כי לא חולק על חשיבותם של שני גורמים אלה, מטעים גורם שלישי חשוב לא פחות ומשפיע יותר: רצונה של ההנהגה בהמשך שגשוג ההתיישבות, והכרה עמוקה בחשיבות קיומם של הגרעינים

מלחמת מנע: היעלמותה מסל הכלים הביטחוני והצורך בחזרתה

מלחמת מנע/מכת מנע היו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, כאשר זו זיהתה איום משמעותי המתפתח אצל אויביה ופעלה להסירו טרם התממשותו. מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ומלחמת לבנון השנייה מול חזבאללה, צה"ל לא יישם דפוס פעולה זה, ושני ארגונים אלו התפתחו לאורך של כמעט שני עשורים לצבאות טרור המאיימים על ישראל איום משמעותי. במקומו התפתחו גישות פעולה של מניעת/צמצום התעצמות מתחת לסף המלחמה - מב"ם בצפון וסבבים בעזה. שני מקרי מבחן מהשנים האחרונות הממחישים מגמה זו הם התמודדות מול היכולת ההתקפית של חמאס, בדגש על מנהרות החל מ־2015, וההתמודדות מול הסבת הרקטות של חזבאללה לטילים מדויקים החל מ־2018. בשניהם עלה לדיון הרעיון של מלחמת מנע, אך לא התקבל. כלקח ישיר ממלחמת חרבות ברזל, מוצע להחזיר את דפוס הפעולה של מלחמת מנע/מכת מנע למרכז החשיבה הביטחונית בישראל. הלגיטימציה החיצונית והפנימית לכך, נובעת מכך שישראל חזרה לעידן "מלחמות אין ברירה". כדי לעשות זאת, נדרש גם להכיר במגבלותיה של המב"ם

מאיר שמגר: מייסד התפיסה המשפטית באזור יהודה והשומרון

חשיבותה של הסקירה שערך שמגר בכנסת ביולי 1967 חורגת בהרבה מן הערך ההיסטורי שלה. היא צוהר חשוב וייחודי לתפיסות הבסיסיות שהנחו את צה״ל עת נטל את האחריות לניהול כלל היבטי החיים באותם שטחים שנתפסו במלחמה. אותן התפיסות שהונחו אז נוכחות גם כיום בבסיס הנורמות המשפטיות המנחות את פעולתו של צה״ל באיו״ש