כזה וכזה תאכל החרב, אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה

אסף חזני, אנתרופולוג בהכשרתו המקצועית-אקדמית, הוא גם קצין מילואים בעל ניסיון רב שהשתתף במלחמת "חרבות ברזל" משתי זוויות או צורות השתתפות, כפי שהוא מעיד על עצמו בכיתוב בגב הספר: "...התלכדות בין המקצוע הצבאי שלי להכשרה האקדמית שלי. כקצין השתתפתי במלחמה, כאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההיפך הוא הנכון – כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה וכקצין צפיתי בה". נראה כי זו אחת התרומות העיקריות של הספר, שמשלב את החוויה האישית, המשתתפת. לא מתוך הרצון לצפות ולחקור כנהוג באנתרופולוגיה, אלא מתוך היות חזני חלק אורגני ממפקדת אוגדה במלחמה, עם התצפית האנתרופולוגית. יומן השדה, כפי שהוא מכנה את הספר ומציג בכל פעם שהוא פונה לרגע לכתוב דבר מה שראה או חווה, הוא האמצעי העיקרי שבו אנתרופולוגים משתמשים כדי לתעד את תצפיותיהם בשדה. במקרה זה אולי יש פה מעין שילוב בין "יומן המבצעים" שבו מתעדים חיילים במוצבים במפקדות השונות את ההתרחשויות במלחמה, בהן פקודות, דיווחים ודרישות שונות, ובין "יומן שדה" – המקום שבו מתעד האנתרופולוג את התצפיות שערך

תנופה ותורפה – קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל

כשנה ושבעה חודשים מאז החלה מלחמת "חרבות ברזל", כתגובה לטבח 7 באוקטובר, הקריאה בספר הנסקר היא קריאה מטלטלת. וזאת, כפועל יוצא לבחירה המדויקת של עורכיו לעסוק בארבעה ממרכיבי הדוקטרינה הצבאית – שלהם נגזרות חברתיות בוערות גם במלחמה הנוכחית: דפוסי ההכרעה והניצחון – אפרופו הבטחת ראש הממשלה ל"ניצחון מוחלט"; טבעם של אמצעי הלחימה והשפעותיהם על המוסר הצבאי ועל הלגיטימציה הצבאית הפנימית והבין־לאומית בעידן המלחמות החדשות – אפרופו תביעת דרום־אפריקה את ישראל בבית הדין הבין־לאומי בהאג; מארג היחסים הגלוי והמשתמע בין הדרג המדיני והצבאי – אפרופו היחסים העכורים בין דרגים אלה הָָחֵֵל בתחילת המלחמה וכלה בדיונים המתנהלים בין הדרגים בקבינט המדיני־ביטחוני; מודל הצבא ועקרונות הגיוס והשירות – אגב ההחלטה על הארכת שירות הסדיר והמילואים והמאבק על גיוס חרדים תוך כדי המלחמה

המדרון החלקלק המוביל מ"כפיפות יתר" לעבר ה"פרגמנטציה" של הצבא בישראל

לפני שני עשורים זוהו סימנים כי צה"ל נע לעבר מצב של "כפיפות יתר", הן כלפי מוסדות ממשלתיים והן כלפי קבוצות אזרחיות שונות. המאמר הנוכחי טוען כי לאחרונה נצפתה תופעה חריפה אף יותר, שהסיבות העיקריות לה הן שלוש התפתחויות שאירעו בשנים האחרונות: הקיטוב ההולך וגובר בחברה הישראלית; ההשפעה הגוברת של הרשתות החברתיות על הדיון הציבורי; והתמשכות מלחמת חרבות ברזל. יחד, התפתחויות אלו הובילו לעבר "פרגמנטציה" של היחסים בין הצבא לחברה בישראל, דהיינו שחיקת מעמדו של צה"ל כגוף "ממלכתי" וכמוסד מאוחד הנאמן למסורת הליברלית של התנהגות בלתי מפלגתית ועל־ מגזרית, הפועל אך ורק בהתאם להוראות הממשלה. תחת זאת, נוצר רושם כי – בין שבמתכוון ובין אם לאו – קבוצות שונות של משרתים בצבא מייצגות ומקדמות אג'נדות חברתיות או פוליטיות הנתונות למחלוקות ציבוריות. השפעתן של קבוצות אלו חודרת אל צה"ל ומערערת את היסודות עליהם מבוססת תדמיתו כצבא העם. אם סדקים אלו יתרחבו, הם עלולים לפגוע ביכולתו של הצבא לגייס כוח אדם ולפעול בצורה אפקטיבית וחוקית בעת ביצוע משימותיו

מכובע גרב לכובע טמבל: הנח"ל בשנתו הראשונה

ב־12 בספטמבר 1948, בפקודה מטעם הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי, הוקם הנח"ל כיחידה במסגרת הגדנ"ע. כשנה אחר כך, ב־8 בספטמבר 1949, נחקק חוק שירות הביטחון, ובהמשך לכך ב־24 בנובמבר הופרד הנח"ל מהגדנ"ע, ונקבע כחיל עצמאי. הקמת הנח"ל כגוף המשלב התיישבות וביטחון, באה בד בבד עם פירוק הפלמ"ח ששימש עד אז כמוסד המשמר את הזיקה להתיישבות עם היותו יחידה צבאית מגויסת ומאומנת. רצונן של תנועות הנוער לשמור גם בעת המלחמה על שלמות הגרעינים מטעמן המיועדים להתיישבות היה אף הוא גורם חשוב בהקמת הנח"ל. מאמר זה, שיעסוק בתקופה שבה גישש הנח"ל את דרכו, שראשיתה בקיץ 1948 וסופה בסתיו 1949, אם כי לא חולק על חשיבותם של שני גורמים אלה, מטעים גורם שלישי חשוב לא פחות ומשפיע יותר: רצונה של ההנהגה בהמשך שגשוג ההתיישבות, והכרה עמוקה בחשיבות קיומם של הגרעינים

השפעת הקומפלקס הצבאי-תעשייתי על גיוס חדשנות טכנולוגית אזרחית לשימושים ביטחוניים

משלהי המאה ה־20 החלה נדידה של ההגמוניה הטכנולוגית מהמגזר הביטחוני לאזרחי. נדידה זו חלה בעקבות דעיכה משמעותית במלחמות בין מדינות, ובעיקר בין המעצמות, עלייתן של חברות הסטארט־אפ וצמיחתן המהירה של ענקיות הטכנולוגיה כמו מיקרוסופט, גוגל, אמזון, אפל ומטא. במדינות שבהן קומפלקס צבאי־תעשייתי נרחב ומערכת ביטחון מתקדמת, הביא התהליך להבנת הצורך הביטחוני בגיוס טכנולוגיה אזרחית חדשנית לשימושים ביטחוניים. הבנה זו הניעה את מערכות הביטחון לתור אקטיבית אחר חדשנות טכנולוגית אזרחית, והניעה שינוי עמוק בפרדיגמת החדשנות של מערכת הביטחון, שעיקרו מעבר מחדשנות סגורה לפתוחה

נכי צה"ל בהשכלה הגבוהה בישראל: זהות מוגבלות ושימוש במקורות תמיכה

צה"ל הוא אחד מסמליה המובהקים של ישראל, והשיח סביב חובת השירות ומעמדו בציבוריות הישראלית משמעותי במהלך שנות קיומה של המדינה, ובייחוד בימים אלה. אוכלוסיית נכי צה"ל היא קבוצה מובדלת, המקבלת בדרך כלל שירותי שיקום ותמיכה נפרדים ממשרד הביטחון. המחקר הנוכחי מביא את קולם וחוויותיהם של סטודנטים נכי צה"ל במסגרות שונות של השכלה גבוהה בישראל. המחקר בחן את חוויותיהם, תוך התייחסות לאופן שבו הם תופסים את זהותם האישית ואת זהותם כאנשים עם מוגבלות, ואת אופני השימוש במקורות התמיכה שעמדו לרשותם במהלך תקופת לימודיהם במוסדות אקדמיים שונים. בתקופה שבה נערך המחקר היו כ־57 אלף זכאים נכי צה"ל המקבלים שירותים והטבות ממשרד הביטחון, אגף השיקום. לפי נתוני משרד הביטחון, כ־500 נכי צה"ל נרשמו מדי שנה ללימודים גבוהים במהלך השנים בהם התבצע מחקר זה. שאלת המחקר המרכזית הייתה: מהן חוויותיהם של סטודנטים נכי צה"ל במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל?

הפיקוד העליון

משבר בסביבת הסכם

הפרה מהותית של הסכם שלום בין שתי מדינות - למשל באמצעות הכנסת כוחות גדולים לאיזור חיץ שאמור להיות מופרז - יוצרת למדינת הסטטוס-קוו בעיה קשה: אם תגיב ביד רכה מדי, היא עלולה להזמין מעשי תוקפנות נוספים, ואם תגיב ביד קשה מדי, היא עלולה למוטט את ההסכם, שבהמשך קיומו היא מעוניינת. המאמר הזה מסביר כיצד ניתן לפתור את הדילמה הזאת באמצעות פעולות בעלות "מקדם הפיכות גבוה" - דהיינו פעולות שגובות מחיר מהצד התוקפן, אך בלי לדרדר את המצב בהכרח למלחמה

הים כעומק האסטרטגי של ישראל

חסרונו של עומק אסטרטגי וקרבת התשתיות האזרחיות והצבאיות לחזיתות השונות מהווים עקב אכילס בהגנת ישראל. בגלל תלותו של חיל האוויר בשדות התעופה הוא למעשה חיל יבשתי, החשוף להטרדות גרילה ולטילים כמו כל הכוחות הקרקעיים בישראל. המסקנה היא שעל ישראל להשקיע משאבים רבים יותר בפלטפורמות ימיות, שפיתוחים טכנולוגיים חדשנים כבר מאפשרים להן לתקוף בדיוק רב מטרות בעומק שטחו של האויב. "משימות חדשות לחיל ים חדש" זהו האתגר החדש והמרת' העומד לפתחנו

רוח צה"ל ואהבת המולדת

בהכללת הרך "אהבת המומלדת" כערך יסוד גילה צה"ל את דעתו כי יש חשיבות לפיסת הקרקע הקטנה שעליה אנו עומדים, יהיו גבולותיה אשר יהיו, וכי אהבת המולדת היא אחד מיסודות השירות בצה"ל למען הגנת מדינת ישראל, המהווה בית לאומי לעם היהודי, אך גם מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה ותושביה. תגובה למאמרו של פרופ' אסא כשר "רוח צה"ל ואהבת הארץ" ,מערכות 382, פברואר 2002