מציג עמוד 12 מתוך 4247 תוצאות
התחרות הבין-מעצמתית בין ארצות־הברית לסין משלבת בין הפן הצבאי לכלכלי, כשבתווך ניצב הפן הטכנולוגי. לצורך כך רתמה סין את תעשייתה, הביטחונית והאזרחית כאחת, כאמצעי להשגת מטרותיה המדיניות. על ישראל, שמקיימת קשרים עם שתי המעצמות, להכיר את המערכת הסינית על מורכבותה, ובעיקר את יחסי המגזר הצבאי והאזרחי שבה, על־מנת לפזר את החשש של מי מהצדדים
התפקיד המרכזי של המנהל בהטמעת הפעולה הארגונית לאור מדיניות פרדוקסלית ובשימורה הוא להעריך כל העת את הצורך הדומיננטי ברגע נתון אצל כל אחד מאנשיו בנפרד ושל כולם כקבוצה ולהתאים את הכלים המנהיגותיים והניהוליים שאותם הוא מפעיל כדי לענות על הצורך המתפתח
על אף העובדה שבחמאס קיימת החלטה אסטרטגית לבצע פיגועים בכל עת, הרי שבפועל מדיניות הפיגועים של התנועה היא פונקציה של שני גורמים: עמדתה של הרשות הפלסטינית ועמדתה של דעת הקהל הפלסטינית. כאשר קיימת בציבור הפלסטיני תמיכה נרחבת בפיגועים, ומדיניותה של הרשות הפלסטינית ביחס לחמאס היא אוהדת, תנוע המטוטלת של מדיניות הפיגועים לכיוון ההקצנה האלימה. אך כאשר קיימת אי- תמיכה ציבורית במדיניות הפיגועים של החמאס, והרשות הפלסטינים נוקטת מדיניות של כפייה ושל עימות עם החמאס, יביא הדבר להפסקה בפיגועים
בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת
"מפנקסו של מג"ד" – 9 שנים למבצע "צוק איתן" / מודל ההתערבות הצבאית הסובייטית ב"אביב של פראג" והקשר למלחמה הנוכחית / טילים, כטמ"מים ורקטות במערכה האווירית באוקראינה / חזרה אל הרצח בקולנוע צפון, ואיך "מערכות" קשורה לסיפור / 71 שנים למותו של אלוף יצחק שדה / כלים שלובים – הפרק הרביעי בסדרה: התקופה שסוף שנות ה־90 ועד מלחמת לבנון השנייה / סוללות נטענות לאלקטרוביליות בשדה הקרב העתידי / פרידה מהעורך והמתרגם פרופ' אמציה פורת
ב־2006 הונהגה בצה"ל רפורמה ארגונית מרחיקת לכת שנועדה לחזק את זרוע היבשה. הרפורמה הזאת בוטלה בתוך זמן קצר, אך נותרה בעינה אחת מתוצאות הלוואי שלה: חיזוק המטכ"ל. הדבר נעשה באמצעות דפוסי פעולה שהזרימו לו כוח אדם איכותי וחדור מוטיווציה במקום קצינים "עייפים" בסוף הקריירה שלהם
בימים אלה, 20 שנים לנסיגת צה"ל מלבנון, מתהווה שיח ציבורי על אודות פעילות צה"ל ברצועת הביטחון וכן בנוגע להליכי קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית. נראה כי בסוף שנות ה־ 80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל בבעיה אסטרטגית דומה – מתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון. באותם ימים התמודדה ישראל בעיקר עם האנתפאדה הראשונה, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת.
למחלוקת המודיעינית בשאלה אם האנתפאדה השנייה (אוקטובר 2000) הייתה פרי יוזמה של יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית או שמא התפרצות ספונטנית שהפתיעה את שני הצדדים, השלכות רחבות שעד היום לא קיבלו התייחסות ראויה. על־פי הערכת מודיעין אחת, שהייתה מקובלת על רוב מקבלי ההחלטות ועיצבה במידה רבה את תגובת ישראל, ערפאת יזם את המהומות. על־פי הערכה אחרת, לה היו שותפים רבים מגורמי המקצוע באמ"ן ובשב"כ, ערפאת לא יזם את המהומות ובשלב הראשון אף ניסה לעצור אותן ולהרגיע את המצב. בהמשך, בעקבות תגובה קשה של צה"ל, הצטרף ורכב על הגל. אף־על־¬פי שצה"ל נערך למהומות בעקבות התסכול הפלסטיני מכישלון פסגת קמפ דיוויד ובשל הניסיון מאירועי יום הנכבה במאי 2000, העיתוי שבו פרצו וזליגתן לתוך "הקו הירוק" הפתיעו אותו ואת מקבלי ההחלטות. המאמר טוען כי הערכת המודיעין לפיה ערפאת יזם את המהומות שגויה. בהצגתה כהערכה דומיננטית בפני מקבלי ההחלטות היו כרוכים לא רק כשלים מקצועיים, אלא גם כשלים אתיים
