מציג עמוד 12 מתוך 481 תוצאות
מאז הקמתו השכיל צה"ל ללמוד הן מניסיונו העצמי והן מניסיונם של צבאות אחרים. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נבנה צה"ל במידה רבה לפי המודל הבריטי, ואת טקטיקות השריון הוא אימץ מהגרמנים. כיום מאמץ צה"ל בעיקר מודלים אמריקניים, אף שהם לא תמיד מתאימים לו בגלל ההבדלים הגדולים בינו לבין צבא ארה"ב
במאמרו "הקשר בין תהליכים חברתיים לתורת ההפעלה של צה"ל" טוען אסף חזני שתורת הלחימה הגרמנית (בליצקריג) הייתה "לינארית" ולכן נחותה מתורת המערכה העמוקה של הסובייטים. העובדות מלמדות שהסובייטים עצמם לא נלחמו במלחמת העולם השנייה לפי תורת המערכה שלהם ובפועל יישמו גרסה של הבליצקריג. ובניגוד למה שחזני טוען - האמריקנים העריצו את תורת הבליצקריג וניסו לחקות אותה ולא את התורה הסובייטית
כיצד יכול כוח קטן לגבור על כוח גדול וחזק ממנו משמעותית? על השאלה הזאת מנסה לענות תיאוריית ''העליונות היחסית'' שניסח האדמירל האמריקני, ויליאם מקרייבן. הוא מבסס את התיאוריה שלו בין השאר על אחד המבצעים המפורסמים ביותר לשחרור חטופים – מבצע אנטבה. במהלך הפרק אנחנו משחזרים את תכנון המבצע ואת רגעי השיא שלו, יחד עם מתכנן הפעולה מוקי בצר והלוחמים הראשונים שפרצו לטרמינל באנטבה ומנתחים את מהלך המבצע לפי תיאוריית העליונות היחסית.
סוגיית מקומו של המפקד בשדה הקרב נדונה זה שנים רבות. המסר ברור: מקומו של מפקד הוא מלפנים
תפיסת הפו"ש בצבא הסובייטי, ולאחריו בצבא הרוסי, שונה מזו הנהוגה בצבא המערבי. היא רואה חשיבות רבה בפיקוד קשיח, מדעי באופיו ברמה הטקטית ועצמאי יותר ברמה המערכתית, מתוך צמצום מרחב העצמאות של המפקד ככל שדרג הפיקוד שלו נמוך יותר. בעשרות השנים האחרונות מנסה צה"ל להטמיע תפיסות פיקוד מערביות. בחינת המקומות שבהם תפיסות מזרחיות עשויות להשתלב בתוך התפיסה הצה"לית עשויה להועיל
מקרה הגרעין הישראלי הוא חריג וייחודי יותר משל כל אומה גרעינית אחרת. במרכזו העובדה כי ישראל נתפסת מזה שנים כמדינה השישית לפתח, לייצר ולהחזיק במאגר גרעיני מחד גיסא, והיא היחידה מבין כל תשע המדינות הגרעיניות המסרבת לאשר או להכחיש את מעמדה הגרעיני מאידך גיסא. האנומליה הישראלית בולטת הן ביחס למשכה, מתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 עד היום, והן ביחס לעוצמת הדבקות במעמד הדואלי. מאמר זה מתמקד בלימוד ההיסטוריה של ממלכת הסוד הגרעינית על־פי ציר יחסי צבא-אזרחות ומשילות, וגורס כי למדיניות העמימות הישראלית יש לא רק השלכות דיפלומטיות אלא גם מעשיות
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
