תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל

המתח בין הצלחות בבט"ש לסיכון שבהנחתת יכולות נדרשות במלחמה

מעבר בין בט"ש למלחמה — אתגר של זיהוי השינוי, הטמעו וביצועו

הכרעת ארגון תת-מדיני לא נעלמה-אבל האם היא אפשרית?

להכרעה במלחמה שני תנאי סף: יעד מדיני־פוליטי מוגדר, ואויב המסוגל להוציא לפועל החלטות מדינתיות. בעידן הפוסט־מודרני, בו כל צד יכול להכריז כי ניצח, הניצחון מורכב ממאזן אסטרטגי בין מחירי המלחמה ובין הישגים באופן יחסי. מבחינת ישראל, מכיוון שההכרעה הצבאית המסורתית קשה להשגה, יש לעדכן את תפיסת הביטחון הישנה הנשענת על ההכרעה הצבאית, ולפתח דוקטרינה צבאית מותאמת למבצעי הרתעה

בין הכרעה לניצחון, בין תמרון לשחיקה (זמין גם בשמע)

החיוניות של התמרון וההכרעה בלב המחשבה עליה מבוססת אסטרטגיית צה"ל, תובעות לתקף ולפרש מחדש את המושגים הללו כבסיס לשפה משותפת

האומץ לתמרן

בחינת חמשת העקרונות שישפרו את התמרון הקרקעי של צה"ל, ויעצימו את הישגיו במלחמה הבאה בעזה ובלבנון

הצעה לתפיסת ביטחון ללחימה בטרור

נגד הטרור התגבשה בפועל - אך עדיין לא באופן רשמי - תפיסת ביטחון המבוססת על ארבע רגליים: הרתעה, סיכול, הגנה ותגמול

המגזר האזרחי בשירות המודרניזציה הצבאית של סין: מדיניות "היתוך צבאי-אזרחי"

התחרות הבין-מעצמתית בין ארצות־הברית לסין משלבת בין הפן הצבאי לכלכלי, כשבתווך ניצב הפן הטכנולוגי. לצורך כך רתמה סין את תעשייתה, הביטחונית והאזרחית כאחת, כאמצעי להשגת מטרותיה המדיניות. על ישראל, שמקיימת קשרים עם שתי המעצמות, להכיר את המערכת הסינית על מורכבותה, ובעיקר את יחסי המגזר הצבאי והאזרחי שבה, על־מנת לפזר את החשש של מי מהצדדים

בין הצפון והדרום: המתח בין הזירות בעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל

בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת

האם נכון לוותר על המפעיל האנושי במערכות לחימה אוטונומיות

עם התקדמות היכולות הטכנולוגיות ומורכבות המערכות האוטונומיות נשמעת לאחרונה הטענה שאין יותר צורך באדם לשם הפעלת המערכות. ואולם הניסיון בהפעלת מערכות מסוג זה במערך ההגנה האווירית של חיל האוויר, ב־20 השנים האחרונות, מוכיח אחרת