מציג עמוד 115 מתוך 4074 תוצאות
בעוד הרטוריקה העיראקית ערב מלחמת ששת הימים הצטיינה בקיצוניות רבה, הרי כאשר היא התבקשה על-ידי מדינות העימות לתרגם את הדיבורים למעשים, היא עשתה מעט ככל האפשר. דווקא אחרי שהסתיימה המלחמה הגבירה עיראק את קצב שיגור הכוחות לירדן - בניגוד לרצונן של קהיר ושל רבת-עמון. המניע לכך לא היה רצון להילחם בישראל, אלא להשיג דריסת רגל רשמית בירדן, שהייתה באופן מסורתי יעד של עיראק
השלום הוא מרכיב מרכזי באסטרטגיית הביטחון של ישראל, והוא כולל שלושה שלבים: שלב ההסכמים הדו צדדים, שלב ההסכמים הרב צדדיים ושלב הבריתות האזוריות. אנו מצויים בראשיתו של השלב הראשון - בעקבות השלום שהושג עם מצרים ועם ירדן - אך כל התקדמות נוספת תלויה בפתרון הבעיה הפלסטינית
במאמר "האם מלחמת ברירה היא הלקח" ( "מערכות" 377) תוקף שמואל מאיר בחריפות רבה דברים שכתב אלוף יעקב עמידרור במאמר "מלחמת המפרץ - הלקחים עבור ישראל ("מערכות" 375-374) . הבעיה היא שמאיר תוקף דברים שהוא שם בפי עמידרור ולא דברים שעמידרור אכן כתב
אינתיפאדת אל-אקצא אינה בבחינת חזרה לאסטרטגיית המאבק המזוין, שכן ערפאת מעולם לא נטש ולא חשב לנטוש את האסטרטגיה הזאת. יחד עם זאת אין להתעלם מהתמורות שעברה אסטרטגיית המאבק המזוין בראייה של אש"ף : ממכשיר מרכזי, שהעשייה המדינית באה רק לשרת אותו, למכשיר חשוב, הניצב לצד - ולא פעם תחת - האופציה המדינית. בעיני אש"ף לא חזר המאבק המזוין להיות מהות העשייה הלאומית ועיקרון בעל קיום עצמאי - כפי שהיה בשנות ה-60 וה-70 והוא ממשיך לעמוד בצילם של היעדים המדיניים
בחינתן של הדוקטורינה שפיתח צה"ל לעימות המוגבל ושל דרך הפעולה שהותוותה בפיקוד המרכז בתקופת התכוננות לקראת העימות מעלה כי קיים דמיון רב בינן לבין מה שכתבו הוגי הדעות הצבאיים הקלסיים - ובהם מאו צה טונג וגיאפ - על המלחמה מהסוג הזה. יחד עם זאת חסרה אצל המתכננים הישראלים ההתייחסות מספקת למשכו הארוך של העימות המוגבל - נקודה שזוכה להבלטה רבה בכתבים הקלסיים
היריב הנחות בעימות מוגבל זקוק ליתרון מודיעיני כדי לעצב מציאות, שבה הופכת עוצמת היריב החזק לבלתי רלוונטית. לעומת זאת. אם מצליח הצד החזק להשיג יתרון מודיעיני, יתקשה היריב החלש להטות את האסימטרייה לטובתו, ובכך תישלל ממנו היכולת להכריע את העימות ולהשיג את התכלית המדינית שאליה הוא חותר
הלקח הצבאי הוא כמעט תמיד בחירה בין אלטרנטיבות, וההכרעה הסופית נעשית על-ידי הסמכות הבכירה, שאינה חסינה מפני שגיאות וביקורת - תגובה למאמרו של אל"ם (מיל) יעקב צור ("האם השכיל צה"ל להפיק את לקחי מלחמותיו וליישמם ? " מערכות 379-378 ספטמבר 2001)
קרב הדמים, שבו הסתבכו הכוחות המיוחדים של ארה"ב ב-3 באוקטובר 1993 במוגדישו, בירת סומליה, חולל מהפך של ממש במדיניות ההתערבות הצבאית של ארה"ב . בעקבותיו החליטו האמריקנים כי לעולם לא יתערבו שוב בסכסוך כלשהו מסיבות הומניטריות, אלא רק אם יש להם אינטרס חיוני. הספר "נץ שחור הופל במוגדישו" (יראה בקרוב אור בהוצאת מערכות), העוסק בקרב הדמים הזה, מהווה מסמך חשוב בתחום הסבוך של הפעלת כוחות סדירים נגד כוחות חתרניים בנוכחות אוכלוסייה עוינת
"אנחנו מתמודדים עם שני צבאות טרור, חזבאללה וחמאס, ארגונים סמי־צבאיים לומדים, ותחרות הלמידה איתם קשה מאוד. החוכמה היא לא רק ללמוד אלא גם להשתנות“. תא“ל (מיל') גיא חזות, ראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה, בריאיון על למידה מתמדת תוך כדי לחימה.
רעיון פינוי היישובים אינו חדש. הדיון בו מתקיים בישראל ממלחמת העצמאות ומתממש בגבול הצפון במהלך מלחמת "חרבות ברזל". לפינוי יישובים השפעה מורלית על האוכלוסייה והמנהיגים, אך הכנה מתאימה של המנהיגים והציבור לכך יכולה לאפשר שימוש יעיל בכלי זה, תוך השארתו ברמה הטקטית והוצאתו מכללי המשחק האסטרטגי