"פרחים בקנה" - כך פוּתח והוטמע הדור החדש של החימוש

וילה פז'נה

הקרב על אנטונוב – החמצה אופרטיבית שהפכה לכישלון אסטרטגי

במקום להוביל את כוחותיה של רוסיה כחוד חנית מהיר, מפתיע ואלגנטי, כפי שתכנן פוטין על־פי ייעודם המקורי, נגזר על הכוחות המיוחדים הרוסיים כנראה להמשיך להילחם יחד עם הכוחות המתמרנים הרגילים בקרבות התשה קשים נגד התנגדות עממית רחבה ונחושה. הקרב על אנטונוב כדוגמה לניסיון עריפה אסטרטגי שנכשל

מפקדות מבצעיות בחירום: על מאפייני החוויה ודפוסי הפעולה מזווית הפסיכולוגיה הצבאית

האתגר: חוויית החירום במפקדות כוללת אחד עשר מאפיינים עיקריים ייחודיים: (1) תחושה של אי־ודאות – בנוגע לתמונת המצב בעת החירום, המסוגלות האישית, מועד סיום החירום ומצב הסיום בחירום. (2) קושי במעבר מהתוכנית לשעת חירום למימושה – עקב הקושי להיפרד מהמוכר והבטוח, תחושת הפסד ואשמה, והעמימות בנוגע לתמונת המצב ומשמעותה. (3) תופעת ה"רשומון" והקושי ביצירת תמונת מציאות קוהרנטית. (4) חוויית היתירות כאשר כמה מפקדות פועלות באותו תווך מערכתי. (5) חיכוך בין גישות מבצעיות ותרבותיות בנוגע לאופן ניהול המערכה. (6) אופי המשימה השונה היוצר פערים בין תכנון לביצוע ובין גמישות ליציבות. (7) צורך בפיצול קשב בין עיסוק בתכנון המשך הלחימה ובין ניהול הקרב, בין גזרות שונות, בין מאמצים מבצעיים שונים ובין היבטים לוחמניים של המערכה להיבטים לא לוחמניים שלה. (8) עומס רגשי רב מצד פקודים ומפקדים, גם כאשר המפקדים אינם נמצאים פיזית בשדה הקרב. (9) תחושת איום אישית וארגונית. (10) תחושת ה־Fishbowl (אקווריום) המתרחשת כאשר בעת חירום תחושת המפקדים האחראים היא כי כולם בוחנים את מעשיהם. (11) שונות בין אהדת העם לחייליו הלוחמים אשר אינה מתערערת, ובין נטייה הולכת וגוברת להפנות ביקורת כלפי המפקדים.

אנשים מול אש

הרמות המתמזגות במלחמה

מלוחמה הרואית ללוחמה פוסט־הרואית ובחזרה

בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.

לא על הכטמ"ם לבדו

במהלך שני העשורים האחרונים זינק בחדות היקף השימוש בכטמ”מים (כלי טייס מופעלים מרחוק) תוקפים, להבדיל מכטמ”מים לתצפית ולסיור בלבד, המצויים בשימוש מאמצע המאה ה־20. מגמה זו עוררה דיון בשאלה האם מדובר בעוד כלי מלחמה, המשתלב בכוחות הלוחמים לצד הכלים המסורתיים, או שמא תכונותיו הייחודיות יוצרות מהפכה בשיטות הלחימה ובלוחמה בכלל. הדיון בנושא הסלים בעקבות המלחמה בנגורנו־קרבך, המלחמה הראשונה שבה הופעלו כטמ”מים תוקפים בעצימות גבוהה במסגרת מלחמה עצימה בין צבאות מדינתיים. תיאורים רבים של המלחמה מציגים אותה כחד־צדדית ובה כטמ”מים תוקפים אזריים פגעו קשות בכוחות היבשה הארמניים, בעוד כוחות היבשה האזריים התקדמו בעקבות השמדת האויב מהאוויר וביססו את אחיזתם בשטח, תוך לחימה מעטה בלבד. האם המציאות של המלחמה אכן הייתה כזו? וגם אם כן – האם אפשר היה להשיג תוצאות דומות באמצעות מטוסי קרב מאוישים? הספר בוחן לעומק את מהלכי המלחמה ומציג מסקנה ברורה: אף שבלי הכטמ”מים התוקפים האזרים לא היו מנצחים, התיאור של ניצחון באמצעותם בלבד מוגזם. הכטמ”מים התוקפים תרמו רבות לניצחון, אך לא חסכו מכוחות היבשה קרבות עקובים מדם. כמו כן, מרבית תרומתם הייתה יכולה להינתן גם באמצעות מטוסי קרב מאוישים מתקדמים. עם זאת, לא הייתה לאזרים היכולת הכלכלית לרכוש ולקיים כוח אווירי בעל כמות מספקת של מטוסים כאלה, וכאן עיקר תרומתם של הכטמ”מים התוקפים – עוצמתם נחותה משל מטוסים מאוישים, אבל הם זולים מהם פי כמה ונוחים מהם לתחזוקה, לאחזקה ולתפעול ולכן צבא אזרבייג’ן יכול היה להצטייד בהם בכמות שהעניקה לו יתרון משמעותי במלחמה. ד”ר עדו הכט הוא עמית מחקר במרכז בס”א למחקרים אסטרטגיים, חוקר מלחמות המתמחה בסוגיית התפתחות ההגות הצבאית, תורות מלחמה ולחימה והתמודדותן עם המציאות של שדה הקרב. בין פרסומיו הקודמים: הטקטיקה של הפעלת אש מסייעת בקרב: התפתחות ולקחים; מבצע “צלבן” (נובמבר–דצמבר 1941) – לחימה במרחב פתוח דליל בכוחות; הקרב באורטונה (20–27 בדצמבר 1943) – לחימה בשטח בנוי במלחמת העולם השנייה

השאיפה לוודאות בשדה הקרב, והסכנה הטמונה בה

מבוא