מציג עמוד 103 מתוך 1061 תוצאות
במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן (1968-1970 (פיתח צה"ל את תורת המרדפים, שנועדה להגן על קו ארוך באמצעות כוחות מינימליים. שיטת הלחימה הזאת הוכיחה את יעילותה, אך הייתה שנויה במחלוקת בגלל המחיר הכבד שגבתה - במיוחד בקרב מפקדי הכוחות
הפעלתן של היחידות המיוחדות בצה"ל כרוכה במתחים רבים. כמה מהם נובעים מהמבנה הייחודי של אותן היחידות ומהתרבות הנרקמת בהן, המבחינה אותן מיחידות הצבא "הרגילות". מתחים אחרים הם תולדה של פער בין הציפיות שתולים באותן היחידות המיוחדות לבין המגבלות שיוצרת להן המציאות. המאמר מנתח ארבעה מהמתחים האלה ובוחן כיצד השפיע עליהם העימות המוגבל
בקרב חלק מהמפקדים בצה"ל קיים עדיין חשש מפני מעורבות היועץ המשפטי בתהליכי קבלת ההחלטות בעת לחימה - חשש הנובע ברובו מההערכה שהייעוץ המשפטי שיינתן יגביל את הכוחות ויסכל פעולות נחוצות, ויסודו בתפיסה מוטעית של תפקיד היועץ המשפטי. המאמר שלהלן מנסה לשרש את התפיסה השגויה הזאת ולהבהיר מדוע זהו האינטרס של המפקד לקבל ייעוץ משפטי אף בעת לחימה
ניהול שיתופי פעולה, משא ומתן וקונפליקטים הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו של מנהל בכל ארגון היררכי. אם התהליכים האלה אינם מנוהלים נכון, עלולים נזקיהם להיות כבדים. מפקדים רבים נוהגים להתעלם מקונפליקטים פנימיים או לפתור אותם בהליך של בוררות. ההתעלמות היא האסטרטגיה ההרסנית ביותר, אך גם הבוררות מזיקה לארגון בטווח הארוך. הפתרון הרצוי הוא שימוש בכלים שיתופיים: דיאלוג, גישבור (שילוב של גישור ושל בוררות) ומשא ומתן פנים-ארגוני
מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו
בשל ההסתמכות המוחלטת על טכנולוגיה מודרנית איבדו הלוחמים והמפקדים רבות מכשירויות היסוד של המקצוע הצבאי כגון היכולת לנווט ללא GPS ולאסוף מודיעין באמצעות תצפית והרמת משקפת. ללא אימון הכוחות בכשירויות היסוד הם לא יוכלו לפעול בעת כשל של הטכנולוגיה
כיום מוטלת מרבית האחריות בתחום הבטיחות בצבא על הגופים המפעילים את הכוחות. הגישה הזאת אינה יכולה למנוע לחלוטין תאונות, שכן במוקדם או במאוחר יעשה הגורם האנושי טעות כלשהי. מדיניות בטיחות כוללת צריכה להטיל לפחות מקצת האחריות לבטיחות גם על בוני הכוח. במילים אחרות: יש לתכנן את האמצעים ואת הכוחות מראש כך שיהיו סלחניים לטעויות אנוש. נוסף על כך חובה להגדיר קריטריונים ברורים לשם ניהול סיכונים אפקטיבי
פריצות הדרך הטכנולוגיות כבר נעשו, וכניסה מסיבית של כלי רק"ם לא מאוישים לשדה הקרב היא בלתי נמנעת. המאמר מתווה דרך כיצד לעשות זאת באופן הדרגתי בלי לזעזע יתר על המידה את עולמם של בוני הכוח
