"לשבור את המעגל" - מלמידה ריאקטיבית ללמידה אפקטיבית

בתקופה המקדשת את החדשנות הטכנולוגית ואת המידע הזמין מיידית, נשמעת לעיתים הטענה כי מבט לאחור הוא הסחת דעת מיותרת. בשדה המלחמה שבו יתרון טכנולוגי נתפס כמביא להכרעה, הפיתוי לראות בעבר אוסף של ממצאים לא רלוונטיים גדול במיוחד. אולם דיאלוג מעמיק בין הוגים, היסטוריונים ואנשי צבא - מהגנרל בשטח ועד לפרופסור באקדמיה - חושף אמת הפוכה ומורכבת יותר: העיסוק בהיסטוריה ובספרות מקצועית אינו בריחה מהמציאות, כי אם הדרך היעילה ביותר להתכונן אליה.

מדוע בעידן של בינה מלאכותית ולוחמה היברידית, עדיין מודגשת חשיבותה של המלחמה הפלופונסית או של מסעותיו של נפוליאון? האם ניתן באמת לזקק מאירועי העבר תובנות רלוונטיות לעתיד, או שאולי אנו שבויים במעגל אין־סופי של חזרה על טעויות? שאלות אלה אינן תאורטיות בלבד. הן עומדות במרכז הבחינה של כל ארגון צבאי ושל צה"ל במיוחד, שתולדותיו מלאות בניצחונות גדולים לצד משברים קשים.1

פיקוד צבאי הוא אומנות ומדע משולבים יחדיו. את המדע - נהלי הקרב, הנתונים, תורות הלחימה - יש אפשרות ללמוד. אולם האומנות - אותו "מגע אצבעות" המאפשר למפקד להבין את שדה הקרב, להרגיש את המומנטום ולקבל החלטה נכונה תחת לחץ - מגיעה רק דרך הניסיון. כפי שציין ההוגה הנרי באזיל לידל הארט, ניסיון ישיר במלחמה הוא אירוע נדיר וארעי בקריירה של חייל פשוט.2 אם כן, כיצד ניתן לגשר על פער ניסיון קריטי זה? התשובה, כפי שמזהירים גנרל ג'יימס מאטיס ולידל הארט, נמצאת בחיפוש תמידי אחר ניסיון עקיף. לימוד ההיסטוריה והספרות המקצועית הוא התהליך שבאמצעותו יכול מפקד להתנסות במאות קרבות, לנתח אלפי החלטות ולהפיק תובנות בלי שחייליו ישמשו עכברי מעבדה. 

הדרישה ללמוד מן ההיסטוריה אינה נובעת מחיבור רגשי לעבר, אלא רק ממקום מקצועי. כפי שמזהיר מאטיס, מפקד שעסוק מכדי לקרוא דן את עצמו ואת פקודיו ללמוד בדרך הקשה, שבה שכר הלימוד משולם בחיי אדם. בספר הנגנים של מארס שסקרתי אפשר לראות שהוא אינו עוד סיפור, אלא דוגמה מצוינת לסימולטור פיקודי המאפשר לקצין הצעיר להתמודד עם דילמות של הכנת הכוח לקרב, משמעת ויוזמה. גיבור הספר חווה את כישלונו של המפקד היהיר והרשלן - סרן מוריס - ולומד מהצלחתו של המקצוען השקדן שבודק כמה פעמים בשביל לעמוד במשימה כראוי - סרן קרפטון. כך הוא בונה את כישרונו ואת יכולותיו הפיקודיות עוד לפני שנורה הכדור הראשון בקרב.3 לידל הארט מציין בספרו כי ההיסטוריה משמשת טוב יותר כתמרור אזהרה מאשר כתמרור הדרכה. משמעות הדבר היא שתפקידה אינו לספק פתרונות מוכנים מהעבר ("עשה כך וכך"), אלא לטפח חשיבה ביקורתית ויכולת לשאול את השאלות הנכונות בהווה ("היזהר, מצב זה דומה לנסיבות שהובילו לאסון בעבר").4

המתנגדים יטענו כי העולם השתנה. מה לטקטיקת הפלנקס היווני וללוחמת רחפנים מודרנית? כאן טמון לב העניין. הלימוד ההיסטורי אינו עוסק במציאת פתרונות עכשווים, אלא בהבנת עקרונות שחוזרים על עצמם והם על־זמניים. טבעה של המלחמה, כפי שניתח ההוגה קרל פון קלאוזביץ, הוא שילוש מופלא של אלימות יצרית, משחק של מקריות והיגיון מדיני. הטכנולוגיה משנה את אופיים של הכלים, אך לא את המתח הנצחי בין שלושת המרכיבים הללו. זו הסיבה שמביאה את מאטיס לטעון כי גם אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל בשדה הקרב המודרני. הוא הכיר היטב את הפסיכולוגיה של החייל, את ערפל הקרב ואת כפיפות המהלך הצבאי למטרה המדינית. התעלמות מעקרונות אלה מובילה לכישלון מוחץ בשדה הקרב. כפי שטענו פרופ' גבי סיבוני, תא"ל (מיל') יובל בזק וגל פרל פינקל, הנטייה בצה"ל לזרוק את התמרון לטובת אש מנגד נוצרה בעקבות אמונה שגויה שהטכנולוגיה יכולה לבטל את החיכוך ואי הוודאות, במקום להבין שהם חלק בלתי נפרד מהמלחמה שיש להתמודד איתו במציאות. הלימוד מההיסטוריה אינו עיסוק במאובנים או בחפצים ישנים שאינם רלוונטיים, אלא חיסון מפני היוהרה של דורנו לחשוב שאנו אלה שהמציאו את המלחמה מחדש.5

כעת עולה השאלה המורכבת והכואבת ביותר: האם צה"ל הוא ארגון לומד? האם הוא מצליח להפיק לקחים ממלחמות העבר שלו ושל אחרים, ובמיוחד בהיבטים הגורליים של הפתעה, דוקטרינה והמוכנות הסופית לקרב? בחינת סוגיה זו, במיוחד לנוכח אירועי 7 באוקטובר, מציבה לנו פרדוקס מטריד. מצד אחד, כפי שטוען אלוף (מיל') גרשון הכהן, נראה כי צה"ל לכוד במעגל טרגי של שכחה ויוהרה, המבטיח כמעט את המשבר הבא.6 מצד אחר, כפי שמנתח תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, כל משבר מוליד תהליך הפקת לקחים עמוק, המבקש לנסח מחדש את יסודות תפיסת הביטחון. התשובה לשאלה אינה פשוטה, ונמצאת במתח שבין הנטייה המסוכנת להיתקע במלחמה הקודמת ובין המאמץ הכן להתכונן לזו שאחריה.7

על פי הניתוח של הכהן, ההיסטוריה של צה"ל רצופה בכישלונות למידה, הנובעים בעיקר מתופעה שהוא מכנה "יוהרת הדעת" ומההתכוננות הכפייתית למלחמה האחרונה. הוא משרטט קו ישיר בין מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת התקומה ("חרבות ברזל"), וטוען כי בכל אחד מן המקרים נפל צה"ל קורבן לקונספציה שהתגבשה בעקבות המערכה שקדמה לה. לאחר 1973 נערך למלחמת שריון רחבת היקף, והתקשה להתמודד עם אתגרי הגרילה בלבנון. לאחר מלחמת לבנון הראשונה עבר המיקוד ללחימה א־סימטרית, תוך הזנחת היכולת להתמודד עם מתקפת פתע קונוונציונלית משולבת, כפי שהתרחש ב־7 באוקטובר 2023.

בבסיס כל כישלון כזה, טוען הכהן, עמדה אותה יוהרה: האמונה שאנו יודעים את האויב, מבינים את מניעיו ויכולים לחזות את התנהגותו בזכות הקדמה והמודיעין. קונספציית "הסבירות הנמוכה" של 1973 הוחלפה בקונספציית "חמאס מורתע" של 2023. בשני המקרים זו הייתה ראייה המעצבת את המציאות, במקום להתמודד עימה כמות שהיא. התוצאה - התעלמות מעקרונות יסוד של המלחמה, כמו החשיבות של מכשול פיזי מסיבי והצורך בכוח אדם שיאייש אותו, לטובת פתרונות טכנולוגיים "חכמים" שהתבררו כשבירים. מנקודת מבט זו, תהליך הלמידה בצה"ל הוא שטחי וקצר טווח: כל אסון מביא עימו פרץ של ענווה והפקת לקחים, אך אלה נשחקים עם הזמן ומתחלפים בביטחון עצמי מופרז ובקונספציה חדשה, המכינה את הקרקע למשבר הבא.8

מנגד, ניתוחו של פינקל מציג את הצד האחר של המטבע - תהליך הלמידה האינטלקטואלי והדוקטרינרי המתרחש בעקבות הקריסה. פינקל טוען כי אירועי 7 באוקטובר לא היו רק כישלון טקטי, אלא התנפצות מוחלטת של הרובד הצבאי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, כפי שהתגבש ממלחמת יום הכיפורים. תפיסה זו נשענה על שלושה עמודי תווך: הרתעה, התרעה והכרעה. בבוקר שמחת תורה קרסו שלושתם. ההרתעה כשלה, ההתרעה המודיעינית לא סופקה ויכולת ההכרעה המהירה, שהתבססה על גיוס מילואים והעברת המלחמה לשטח האויב, נפגעה קשות עקב הצלחתו של האויב להשיג הישגים משמעותיים כבר בשלב הפתיחה.

מתוך ההריסות הללו משרטט פינקל את קווי המתאר של דוקטרינה צבאית חדשה, שנולדה ישירות מלקחי הכישלון. הוא קורא לבנות יכולת "הגנתית־מכריעה" שתאפשר לצבא הסדיר להכריע את האויב על הגבול, ללא תלות בהתרעה ובגיוס מילואים. דרישה זו מחייבת צבא סדיר גדול וחזק יותר מהותית. לצד זאת, הוא מדגיש את הצורך לשמר יכולת התקפית ומכריעה  כדי להחזיק כוחות גדולים למשימות בט"ש ולמב"ם (המערכה שבין המלחמות). ניתוחו אינו רק הצעה לעתיד, אלא עדות שתהליך הפקת לקחים אנליטי ומעמיק אכן מתרחש. זוהי ההוכחה שבעקבות כל משבר יש מאמץ לפרק את הפרדיגמות שכשלו ולבנות תחתיהן תפיסה חדשה, המתאימה יותר לאיומים שהתגלו בעקבות המלחמה.9

כיצד ניתן ליישב בין שתי התמונות הסותרות? נראה שהאמת אינה נמצאת באחת מהן, אלא במתח ביניהן. הכהן מתאר את הפתולוגיה של השכחה והיוהרה המובילה אל האסון; פינקל את תהליך הריפוי והשיקום הדוקטרינרי המתרחש לאחריו. מכאן עולה כי הבעיה המרכזית של צה"ל אינה חוסר יכולת מוחלט ללמוד, אלא שתהליך הלמידה ריאקטיבי בעיקרו - מוּנע ממשברים. דרושה טראומה לאומית כדי לנפץ את הקונספציה השלטת, ולאפשר חשיבה מחוץ לקופסה. האתגר הגדול ביותר, אם כן, אינו רק לגבש את הדוקטרינה הנכונה למלחמה הבאה, אלא לשבור את המעגל עצמו. השאלה היא אם הלקחים הנלמדים כיום בדם, יתמסדו בסופו של יום לכדי תרבות ארגונית של ספקנות, ענווה אינטלקטואלית, ומוכנות מתמדת להפתעה, או שמא גם הם יישחקו עם השנים, ויהפכו בעצמם לקונספציה הנוקשה שתכשיל את הדור הבא כמו שקרה עד היום.

החקר בסוגיית הלמידה מההיסטוריה מראה כי לא מדובר בעיסוק אקדמי, אלא בהכרח מקצועי. הלימוד ההיסטורי ממלא שלושה תפקידים חיוניים: הוא מספק את הניסיון העקיף ההכרחי לבניית שיקול דעת פיקודי, בלי לשלם את מחירו בדם; הוא מעניק עוגן תיאורטי המחסן את המפקד מפני היוהרה לחשוב שהפעם זה שונה, ומפני ההישענות על פתרונות טכנולוגיים פשטניים, תוך הבנה שטבעה הכאוטי של המלחמה הוא נצחי; מעל לכול, הוא מפתח אופק אסטרטגי המאפשר למנהיגים לחשוב מעבר לקרב הבודד, ולהבין את השלכותיה ארוכות הטווח של הפעלת הכוח. הלימוד מהעבר אינו עוסק בהעתקת פתרונות, אלא בטיפוח תרבות של חשיבה ביקורתית, ענווה ויכולת להתמודד עם אי ודאות.

כאשר מסגרת זו מיושמת - מתגלה מציאות כואבת. צה"ל הוא ארגון הממחיש באופן כואב הן את כישלון הלמידה הן את הצלחתה. הוא כלוא במעגל של שכחה ויוהרה, המוביל להתפרצות משברים דומים, כפי שהודגם בהשוואה בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת התקומה מחד גיסא, וכל משבר מוביל לתהליך הפקת לקחים אנליטי ומעמיק, המבקש לנסח מחדש את יסודות הדוקטרינה הצבאית מאידך גיסא. מכאן שהאתגר הגדול אינו רק לנסח את תפיסת הביטחון הנכונה למחר, אלא לשבור את דפוס הלמידה הריאקטיבי. המבחן האמיתי אינו טמון ביכולת למנוע כל הפתעה עתידית - שהיא משימה כמעט בלתי אפשרית - אלא בבניית חוסן ארגוני ותרבות של למידה מתמדת, שיאפשרו להתאושש מכל משבר באופן מהיר ונכון יותר מהאויב.

המאמר זכה בפרס על שם איתי יעבץ לכתיבה יוצרת בתוכנית ארז.