האם אכן איוולת?

במאמר מנסה המחבר להסיק תובנות עבור הימשכותה של מלחמת חרבות ברזל דרך ניתוח הימשכותן של מלחמות החל מהמאה ה־19. המאמר סובל משורה ארוכה של בעיות מתודולוגיות שלמעשה שומטות את כל המוצג בו, ובוודאי את המסקנות של המחבר. באופן כללי המלחמה היא שיאה האלים של ההתנהגות האנושית, וכלל לא ניתן לתרגמה במושגים מדעיים או להניחה על גרפים סטטיסטיים צבעוניים.

ראשית המאמר מסתמך על בסיס נתונים המכיל 2,436 מלחמות, מהן בחר רק .141 קשה לדעת אם זהו מדגם מייצג, כיוון שאין רשימה של המלחמות אך גם כ־5% מהמדגם אינו יכול לספק תובנות גורפות. מעבר לכך לא ברור אם המלחמות שבחר הן רק בין מדינות או גם בין מדינות לכוחות לא סדירים/סדירים למחצה. מקריאת המאמר עצמו נראה כי המחבר ערבב בין צורות המלחמה שבתורן הן בעלות השפעה מכרעת על משך הסכסוך ועל האינטנסיביות שלו. כמו כן יש מלחמות שהחלו כמלחמות סדירות והפכו למלחמות שבהן צד אחד החל לנקוט אורח לחימה לא סדיר, ומלחמות שהחלו כלא סדירות והתפתחו למלחמות בין כוחות סדירים או כאלה ששילבו מלחמה סדירה עם מלחמה לא סדירה. הדינאמיקה ההיסטורית אינה ברורה, ויתרה מכך מבלבלת בין הצורות השונות של המלחמה ובה הלחימה. כגון הכפפת ההשוואה בין מלחמת האזרחים בסוריה מול המלחמה בין רוסיה לאוקראינה – שתי מלחמות שונות בתכלית זו מזו. הראשונה למעשה מלחמת אזרחים; השנייה מלחמה בין שתי מדינות. יתר על כן מלחמת רוסיה-אוקראינה עדיין לא הסתיימה, ומי יודע לאן מועדות פניה של סוריה.

כמו כן לא ברור מדוע בחר המחבר את המספר 1,000 הרוגים כקריטריון. יש מלחמות שבהן מספר ההרוגים גדול אלפי מונים ביום מלחמה אחד, ולא כמהות סטטיסטית של 1,000 הרוגים בשנה (קריטריון אותו אימץ המחבר), וכן מלחמות שונות שסימנו בבירור את האוכלוסייה האזרחית כמטרה – עובדה ממנה המאמר מתעלם. יש גם לזכור את ההבדל בין מלחמות עולם ובין מלחמות אזוריות או מקומיות ומלחמות אזרחים. יש להתייחס גם להבדל בקצב המבצעים בתחילת המאה ה־19 (כוח פיזי), ובין הקצב במלחמות המחצית השנייה של המאה ה־19 ואילך (כוח מכני). לקצב השפעה מכרעת על האינטנסיביות של הלחימה בתוך המלחמה. בלבול נוסף לטעמי הוא הקביעה כי ההתייחסות תהיה למלחמה שבה הממוצע השנתי יעמוד על 1,000 הרוגים, ובאותה נשימה מוזכרת הלחימה ברצועת הביטחון שבה בשום שנה מדממת לא התקרב מספר ההרוגים (של שני הצדדים) למספר זה.

אולם הבעיה הקריטית ביותר מבחינתי היא המתודולוגיה ההיסטורית, או העדרה. המחבר מתעלם מן העובדה כי הוא יודע לא רק מתי החלה המלחמה אלא גם מתי היא הסתיימה. לאור זאת הוא מציג שלל תובנות ולקחים אודות הימשכותה של מלחמה מעבר לפרק זמן מסוים, אך בני התקופה עצמה כלל לא ידעו מתי המלחמה תסתיים. לעיתים תכננו מלחמה קצרה, והתפתחותה (חיכוך) הביא להימשכותה במשך שנים מספר. למשל תוכניות המלחמה של גרמניה וצרפת ציפו למלחמה קצרה ומכריעה, אך התחזקות כוחה של ההגנה יחד עם טעויות אסטרטגיות של גרמניה הביאו למלחמת החפירות המדממת בחזית המערבית שנמשכה עוד כארבע שנים. יתר על כן ב־1917 תוכננו תוכניות המלחמה לשנת הלחימה 1919 (למשל תוכנית 1919) איש מהצדדים לא ידע כי המלחמה תסתיים בהפסקת אש ב־11 בנובמבר 1918 בשעה 11:00. מישהו ציפה שמלחמת ששת הימים אכן תזכה לשמה? הרי ממש ברגע האחרון קיבל פיקוד הצפון את הפקודה לפתוח במלחמה עם סוריה. זאת לאחר שהמבצעים מול מצרים וירדן כבר הסתיימו ברובם.

חוסר היכולת לצפות את משך המלחמה יחד עם תוכניות השואפות למלחמה קצרה ככל הניתן, הן אלה אשר צריכות לכוון את המחקר ההיסטורי ולנסות להבין מה גרם למשל למלחמת להיות ארוכה יותר מכפי שציפו או תכננו. המילה איוולת בכותרת המאמר מציגה למעשה טעות היסטורית והיא שגויה לטעמי. האם הגנרלים שכתבו את תוכניות המלחמה ולאורן את בניין הכוח, תורות הלחימה והפעלת הכוח, אך המלחמה נמשכה מעבר למה שתוכנן, מעידים על איוולת אסטרטגית? ומה עם מדינות שנכנסו למלחמה ללא תוכניות אסטרטגיות מוקדמות, כדוגמת ארצות הברית במלחמת העולם השנייה? התכנון האסטרטגי נבנה תוך כדי המלחמה, יחד עם הצורך לבנות צבא יבשה וכוח אווירי כמעט מאפס ולהמתין כי המערכת התעשייתית תגיע למלוא תפוקתה. כמו כן, מה עם מלחמות שנמשכו אותו פרק זמן? האם הגורמים להימשכותה של מלחמת קרים זהים לגורמים להימשכותה של מלחמת קוריאה? הרי שתי המלחמות ארכו כשלוש שנים. דוגמה נוספת היא מלחמת האזרחים האמריקנית מול מלחמת העולם הראשונה – שתיהן ארכו כארבע שנים. ואפשר למצוא דוגמאות רבות נוספות.

כל ניסיון להשוות בין הגורמים שהביאו להימשכותה של מלחמה X מול הימשכות מלחמה Y, הגם שפרק הזמן כמעט זהה ידגים את הדמיון והשוני במגוון רחב של פרמטרים, ולא רק תוכניות מלחמה. כך תתקבל ההבנה כי ניתוח המתבסס רק על תוכניות אסטרטגיות, אינו יכול להיות נקודת מוצא למסקנה כללית המכנסת בתוכה את כל המלחמות. עצם העובדה כי המחבר מתייחס למלחמה כאירוע עם התחלה וסוף מביאה אותו לעשות ניתוח של בדיעבד – מהסוף להתחלה. במילים אחרות: נועץ את החץ ואז מסמן את המטרה.