ביקורת ספרו של רון שלייפר, פוסט לוחמה פסיכולוגית

"גיוס קיסר, שהטיל ספק בנאמנותם של המצרים, העמיד פני שוקט ובוטח, התמסר למסיבות חשק והשתדל להיראות כמי שנשבה בקסמי המקום ומטה אורחות חייו לדרכיהם של אנשי אלכסנדריה, אך בו בזמן סייר בעיר ובחן את הביצורים. בעודו מעמיד פנים הכין תגבורת וכבש את מצרים".1

הספר פוסט לוחמה פסיכולוגית מאת רון שלייפר עוסק במתודולוגיית הל"פ (לוחמה פסיכולוגית) הנהוגה על ידי מדינות, ארגונים ויחידים. הוא כולל שני שערים וחצי. בשער הראשון עשרה פרקים, אשר עוסקים בעיקר בהגדרות. שלייפר מתחיל מהבסיס – מהו מידע, איך הוא נקלט ומנוהל, כיצד הוא מופץ – ואז צולל פנימה לעולמות לוחמת המידע, בעיקר בהיבטיה הצבאיים. כך מתוארת הלוחמה הפסיכולוגית על מרכיביה השונים, סוגי המסרים, האמצעים להפצתם ולבסוף, כיצד זה בא לידי ביטוי בצה"ל. השער השני כולל חמישה פרקים, המנתחים מקרי בוחן של ל"פ – חמאס בפרשת גלעד שליט, צעדות השיבה ו"שומר החומות", רוסיה ואוקראינה במלחמה הנוכחית, ולבסוף מדריך ל"איך לעשות ל"פ". הפרק האחרון, שמגיע אחרי אחרית דבר, מתייחס למלחמת "חרבות ברזל", ומצביע על סימנים לזיהוי הל"פ שבה משתמשים שני הצדדים. הספר נוגע מעט בנושאים של ביטחון לאומי ובתפקיד המדינה בתחום, אבל מתמקד בעיקר בצה"ל. למי שמעוניין, יש גם ספר של שלייפר שפורסם בעבר: לוחמה פסיכולוגית (2007).

הספר הנוכחי מעלה סוגיות מרכזיות בל"פ, הרלוונטיות מאוד כיום. ישראל וצה"ל מתקשים מאוד בתחום, והתוצאות ההרסניות ניכרות היטב במלחמת "חרבות ברזל". יישום התהליכים והרעיונות המתוארים בספר, אפילו בחלקם, יכול לסייע במאמץ הלאומי והמלחמתי, לשפר את מעמדה של ישראל ושל צה"ל בעיני קהל הפנים והחוץ ולסייע בהתמודדות מול האויב. עם זאת, הספר מתמודד עם כמה אתגרים. הראשון הוא היעדר מקורות – אקדמיים, צבאיים או אחרים. כמעט בכל עמוד אפשר למצוא הגדרות – מידע, דאטה, פונקציית מידע, גלובליזציה, מערכות שיתוף, לחימה מבוססת אפקטים, מידע כתוב, מידע חזותי, מידע בעל פה, מידע פורמלי, מידע א־פורמלי, לוחמה רפלקסיבית, לוחמה מהפכנית, מלחמות לואו־טק ומלחמות היי־טק, לוחמה פסיכולוגית, צריבה תודעתית, מבצעים פסיכולוגיים ועוד, ועוד, ועוד. לאף אחת מהן אין סימוכין או מקור. ניכר כי הכותב מכיר את הנושא מקרוב ומשתמש בניסיונו האישי, אך, ובייחוד מאחר שהוא עוסק בעיקר בנעשה בצה"ל, מן הראוי היה להביא מקורות מוסכמים להגדרות הללו, ולו רק כדי ליישר קו בין השניים. למשל, "ההונאה הצבאית". לפי שלייפר, היא נועדה "להשפיע על מקבלי ההחלטות בקרב האויב, באמצעות יצירת מצג שווא של המציאות", ואילו אמ"ץ־תוה"ד מגדירים אותה כך: "כינוי לתחום משנה של לוחמת מידע שעניינו החדרת מידע או רושם כוזבים מגמתיים באמצעות פעילות יזומה, כדי להשפיע על המושגים ועל התפיסות של האויב, להוליכו שולל, להביאו לידי הערכה מוטעית של המצב ולגרום לו לבצע מעשה או מחדל מסוימים" (שלייפר, עמ' 50).2

ההגדרה של שלייפר נכללת בהגדרה הצה"לית, אך חסרה בהרבה מרכיבים. אותו הדבר בנוגע להגדרה שהיא אולי החשובה בספר כולו – מאחר שהוא נקרא על שמה – "לוחמה פסיכולוגית". בעוד בצה"ל היא מוגדרת כך: "תחום משנה של לוחמת מידע שעניינו תכנון ועריכה של מבצעי מידע המכוונים להשפיע על הדעות, הרגשות, הגישות וההתנהגות של פרטים, קבוצות או ארגונים, כחלק ממאמץ ביטחוני צבאי כולל (טקטי, מערכתי או אסטרטגי)",3 שלייפר מגדיר אותה כ"מערכת של פעולות שכנוע מתוכננות, בעיקרן לא אלימות, שמפעיל גורם מדינתי (לדוגמה, צבא), פוליטי או ארגוני (לדוגמה, ארגון טרור), כדי לקדם את יעדיו בשעת מלחמה או עימות" (עמ' 57). בלי לשפוט את טיב ההגדרה, רצוי היה להתייחס למה שקיים בספרות הבלמ"ס המקצועית, לכל הפחות כהפניה, כדי לנהל דיון בנושא, מאחר שיש פערים מהותיים ושאינם רק סמנטיים בין השניים. הגדרות נוספות שנעדרות מן המסמך, כמו "לוחמת מידע", זוכות בו לעיתים לפרק שלם (עמ' 56-45).4

הנקודה השנייה היא תצורת הספר. הספר כתוב כמו ספר תו"ל צה"לי. נדרש ככל שיהיה, לקהל הרחב זה מתיש, וגם למתורגלים בתחום זה מאתגר. בספר חזרות רבות על חלק מהנושאים, שלא תרמו להבנת המסר והובילו לדשדוש מסוים בקריאה. מוטב אילו היה נגיש יותר ואולי אף קצר יותר. הנקודה האחרונה היא הנחרצות. לעיתים יש בספר אמירות נחרצות מאוד, כגון "מלחמת העולם השנייה [...] ומקרה ברור של מי הם הרעים ומי הטובים". או "המטרה האידיאלית של הל"פ היא להשיג הישגים ללא שימוש באלימות" (עמ' 53-52, 81). מאחר ששלייפר מתייחס לתודעה ולהשפעה, לא בטוח שהאמירות הללו מחזיקות מים, ואולי להפך – הן מצביעות על כך ששני צדדים יכולים לראות את אותה המציאות בצורה שונה. למשל, לנו מאוד ברור שהנאצים ועוזריהם היו התגלמות הרוע האנושי, אך תומכיהם, מן הסתם, לא ראו זאת כך.

אותו המקרה לגבי חמאס – בעוד לישראל וחלק מתומכותיה ברור כי חמאס הם הרעים ו־7 באוקטובר הוא אסון אנושי איום, יש הרבה מנהיגים, אזרחים, אנשי תקשורת ואחרים, שרואים בישראל את הצד ה"רע" ואת מי שהביאה את זה על עצמה.5 ומלבד זאת, כשהמטרה הסופית היא השמדת יהודים, ל"פ לא יכולה לעמוד לבדה – אי אפשר להשיג את ההישגים בלי אלימות מסוג כלשהו. במקרה של מלחמת העולם או במקרה של האנטישמיות המודרנית – היהודים או מדינת ישראל לא ייעלמו מעצמם בשל השימוש בל"פ, אלא על האויב לנקוט פעולות פיזיות כדי להשיג את ה"הישג". לכן, דווקא בספר שבו יש חשיבות גדולה למרכיב החברתי והפסיכולוגי, נכון היה להיזהר מקביעות מוחלטות. מצד שני – הספר מקיף, מעמיק ונותן סקירה רחבה ומסגרת מתודולוגית לנושא הל"פ, ולכן יתרונותיו עולים על חסרונותיו. 

בראיית הל"פ: חטיפת גלעד שליט נועדה לקעקע את לכידות החברה הישראלית. מקור: ויקיפדיה

בצה"ל יש שש אבני יסוד לעשייה הצבאית, המרכזית שבהן היא אבן יסוד האדם. אחד המאפיינים החשובים ביותר במסגרת תופעת המלחמה הוא היכולת הקוגניטיבית של האדם לנהל את המלחמה או להתנהל בתוכה.6 כדי לשבש יכולת זו, על התוקף לפגוע בתודעת הנתקף – כלומר, לפגוע בעולם המושגים, התחושות והמחשבות של האדם, להוציא אותו מאיזון, ובכך להשפיע בקצה על המציאות האישית והמערכתית בלחימה.7 בה בעת, על כל כוח לוחם להבין כיצד להשפיע לחיוב על כוחותיו שלו, ואיך להימנע מהשפעות חיצוניות שליליות. שלייפר נוגע בנושא זה לאורך כל הספר, בצורות כאלה ואחרות. הוא מסביר כיצד ההשפעה על האדם, כפרטים או כקבוצה, יכולה לשנות מהלכי מלחמות. הוא מאפיין שלושה קהלי יעד מרכזיים לל"פ: קהל הבית – אזרחים ואנשי מערכת הביטחון, קהל חיצוני – אשר לו אין בהכרח צד בסכסוך, וקהל האויב – מדיני, ביטחוני ואזרחי (עמ' 32). שלייפר מדגים באמצעות דוגמאות היסטוריות כיצד כל צד משתמש בקהלי היעד הללו לטובתו. הוא מדגיש כי ל"פ היא מקצוע, ומי שמבצע אותה צריך הכשרה מותאמת וניסיון רלוונטי – אמירה שנראית מובנת מאליה, אך בפועל לא בהכרח מיושמת בכל הדרגים (עמ' 157-155).

שלייפר מציע כמה שימושים לל"פ, בהם העצמת הלחימה הקונוונציונלית מול האויב, הורדת המורל שלו בחזית ובעורף, עידוד כניעה של לוחמיו, עידוד סכסוכים בין קבוצות שונות והשחרת תדמיתו (עמ' 80-79). בעוד ישראל וצה"ל נוקטים במידה מסוימת ניסיונות לדמורליזציה של כוחות האויב, שאר השימושים חומקים מתחת לרדאר ולא זוכים לטיפול מיטבי. הוא מונה כמה כלים שבאמצעותם אפשר לייעל את הל"פ: מחקר תרבותי־אנתרופולוגי, מחקר פסיכולוגי (כולל פסיכולוגיה חברתית), מודיעין ייחודי (וייעודי), והכנת (וגם הכרת) האמצעים הטכנולוגיים (עמ' 85). כל אלה נדרשים כדי להפוך את הל"פ לאפקטיבית. השתנות הטכנולוגיה להעברת המסרים גם היא גורם משמעותי בהצלחה או כישלון של הל"פ, ולמדיה תפקיד חשוב בהעברת המסרים בעידן המידע (עמ' 44-43, 78-77). את ההשתנות אפשר לראות באמצעות הדוגמה על מלחמת וייטנאם. בתום המלחמה סוקרים אמריקניים הביאו את הזוועות שראו שם ישירות למקלט הטלוויזיה של הצופה בארצות הברית וגרמו לזעזוע רב, שהשפיע על דעת הקהל האמריקנית ועל מקבלי ההחלטות (עמ' 54, 83). מודל דומה מתואר בהקשר של הסכסוך עם הפלסטינים, אלא שהיום המידע זורם ישירות משדה הקרב אל מסכי הצרכנים. הפלסטינים דואגים לתעד ולהפיץ במהירות שיא חומרים משדה הלחימה, בין אם אלה סרטונים המציגים את הסבל של הפלסטינים תחת "הצורר הישראלי" הפונים לעולם המערבי, ובמידה מסוימת גם לעולם הערבי המתון, ובין אם אלה סרטוני זוועות, כגון סרטוני 7 באוקטובר או סרטוני החטופים, שנועדו לזעזע את אזרחי ישראל וליצור דה־מורליזציה בקרב העם.

הדרישה למידע מהיר, זמין ומושך, בין אם ויזואלית ובין אם רעיונית, מובילה לתופעות של "פייק ניוז", דיווחים שאינם נבדקים ולמרות זאת הופכים לאמיתות בשטח. הפלסטינים, שזיהו את הפוטנציאל, הפכו את הדרישה למידע לאמנות בדמות ה"פליווד" – הפקת סרטים מזויפים כדי להטות את דעת הקהל העולמית, או שחרור של חצאי אמיתות שאפשר לפרש בדרכים שונות (עמ' 30). מאחר שהמלחמה היא מקור בלתי נדלה לחדשות, ותקשורת ההמונים בעיקרה מבוססת על רווח כלכלי, האחרונה "דוחפת" סיקורים של המלחמה (עמ' 54). בעקבות כך נוצר מצב שבו לא רק שהיא לא מגנה את השימוש בפייק, או מנסה לאמת אותו, אלא הפוך – היא מהדהדת אותו. "ארגון הטרור משתמש במלחמתו בנתונים ובמידע סלקטיביים או בדויים ומטעים, בלי להידרש בהכרח לדיווח מהימן. זאת תוך הבנה שגם כאשר ייתפס בקלקלתו – לא ייזקפו לחובתו נקודות שליליות", אומר שלייפר (עמ' 34). בעוד נדמה כי המערכת הדמוקרטית, שלפי חוקיה פועלת ישראל, מחויבת לאמינות, אויביה אינם נדרשים לעמוד בקנה המידה המוסרי והערכי, ולכן מובילים במרוץ ההשפעה (עמ' 43). מהדהדת כאן השאלה, שלא זוכה לתשובה, למה לשחק נקי בעולם מלוכלך?

שלייפר מזכיר גם את השימוש הציני במשפיענים, אנשי אקדמיה ורוח, המכונים בפיו "אידיוטים שימושיים", כדי לקדם אג'נדות קיצוניות. הוא נותן כדוגמה את מינצברגר, צעיר גרמני שניסה להנחיל את הקומוניזם במערב, ורתם לכך את הגורמים הנ"ל באמצעות הקמת ארגוני חזית בעלי שמות מצודדים כגון "ליגת השלום" ו"אגודת הידידות", שתפקידם דה־פקטו היה לקדם אג'נדות קיצוניות ומסוכנות (עמ' 65-63). זאב בעור של כבש. אפשר לראות את המודל הזה מיושם גם נגד ישראל בשלושת שלבי הפעלת הל"פ: לפני המלחמה, במקביל אליה, ואחריה (עמ' 133-13). טרום המלחמה השקיעו חמאס והציר האיראני מאמצים ומשאבים רבים בהכנת תשתית והכשרת הקרקע באוניברסיטאות וב"רחוב" המערבי, ויצירת הסללה אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית. תשתית זו "נכנסה לפעולה" בתחילת המלחמה, והיא מניבה פירות משמעותיים. "אין לך מטיף נלהב יותר מהמומר", מצטט שלייפר, וכך מוסדות אקדמיה שפועלים נגד סטודנטים יהודים וישראלים, קרנות ומוסדות שמפסיקים להשקיע כספים בישראל ובפרויקטים משותפים, או אמירות כמו "זה בגלל הכיבוש", הם תוצאה של עבודה יעילה ושיטתית מצד האויב. וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מערכת החינוך של אונר"א.

המצב אחרי המלחמה, או בשלב הייצוב שלה, יהיה זהה, אם ישראל לא תפעל באופן אקטיבי לשנותו. בעוד ישראל, הנמצאת במוקד הסכסוך, מבינה את השלכות התעמולה הפלסטינית, מדינות המערב הן כמו הצפרדע המתבשלת לאט, לא מודעות לאסון המתקרב ולמהפך שעתיד לקרות גם להן עם הצלחת המהלך האסלאמי הקיצוני (עמ' 57-56). האסלאם הקיצוני, והפלגים הפלסטיניים שלו בפרט, נוקטים מהלך יפהפה במודל "הקוזק הנגזל" - מצד אחד הם מצליחים לשמר את הנרטיב של הפליטות, הכיבוש, הקורבנות והמסכנות – מהלך ששלייפר מכנה "הפגנת חולשה כערך אופרטיבי" (עמ' 239); ומצד שני, מתפשטים ללא הרף, מצליחים לבצע פעולות טרור בלי לתת את הדין, ומפיצים את דעותיהם האנטי־יהודיות ואנטי־ישראליות במערב. הם משחקים על כל המגרש: מצד אחד, זריעת אימה בקהל הישראלי, על ידי תיעוד הזוועות, הפצתן והדהודן בעולם המערבי, ומצד שני, הדגשת ה"מסכנות" של הפלסטינים בעזה, בעקבות ה"תוקפנות" הישראלית. ייתכן שישראל צריכה לנקוט את אותה הטכניקה – רק הפוך, כלפי קהלי היעד: להציג את עוצמתה כלפי אזרחי ישראל, ואילו כלפי העולם, להציג מה קורה כאשר ארגון טרור משתלט על תהליכי קבלת ההחלטות של קהילה. כך ,למשל, אירוע טיילור סוויפט, שגרם לביטול ההופעה של הכוכבת ברומא, היה צריך להיות בראש הכותרות העולמיות כתוצאה ישירה של הטרור הפלסטיני, ולא כאיום ביטחוני עמום. גם הירי בבעלי חיים בעוטף, שנראה בעינינו זניח לעומת שאר הזוועות שהתרחשו שם, יכול להיתפס אחרת בעיניים זרות, כפי שמציין שלייפר (עמ' 252). מינוף של אכזריות חמאס בירי בחיות מחמד יכול היה לדבר גם אל האנטישמים הגדולים ביותר.

אחד העקרונות החוזרים על עצמם בספר הוא שהל"פ חייבת להיות אמינה כדי להשפיע על הצד השני (עמ' 82-80, 103-102, 118). אמינות אינה אמת – אלא נרטיב שנראה הגיוני בעיני קהל היעד ולא ניתן להפריך אותו. גם כאן הפלסטינים עולים עלינו בצורה משמעותית ביכולת שלהם לייצר הילת אמינות (עמ' 248). כך, למשל, הם לוקחים אירועים מינוריים, או מבוימים, ובונים עליהם תשתית שקשה לסתור כי אין דרך להפריך או לאמת אותה. בדרך זו חמישה הרוגים הופכים לעשרות, שדידת הסיוע ההומניטרי על ידי חמאס הופכת בתקשורת לייצוג של פלסטינים אומללים ומורעבים שרק רוצים להביא אוכל הביתה, וסרטוני חטיפות, עינויים ורצח שפרסמו חמאס עצמם נתפסים כ"פייק". אמינות אפשר לייצר גם על ידי שקרים מוצלחים, חצאי אמיתות, פנייה לרגש, הוצאת דברים מהקשרם או מציאת סיבות חלופיות למצב ומניפולציות על קהל היעד (עמ' 116-115). שלייפר טוען כי עין מקצועית יכולה לזהות זיופים (עמ' 229), אבל הבעיה העיקרית היא שרוב העיניים שרואות את הנתונים אינן עיניים מקצועיות, אלא לרוב מדובר באנשים שאין להם מושג איפה ישראל נמצאת על המפה בכלל, אבל יש להם יכולת השפעה על מקבלי החלטות. לכן, הנרטיב שנוצר הוא החשוב – ולא האמת.

יחידת הל"פ של החמאס בפעולה. התנועה מבינה את חשיבות הל"פ ומקצה לה משאבים רבים. מקור: https://defense-arab.com/vb/threads/119301/page-3

שלייפר מצביע על מאפיינים שונים לכל אחד מהתחומים שעליו הוא כותב. קצרה היריעה מלכתוב על כולם בסקירה זו, אך שני נושאים כדאי ליישם במלחמה הנוכחית. הראשון הוא ניצול הזדמנויות. אף שזה נשמע כמו משהו שדורש ספונטניות, ניצול הזדמנויות מוצלח נשען על תכנון והיערכות לשעת כושר. כך, למשל, הפעולה הפלסטינית באירוע המכונן בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", שבו האשימה חמאס את ישראל בירי על בית חולים שיפא והרג של מאות פלסטינים "חפים מפשע". עד שהובהרה התמונה ויצא סרטון המתעד את הירי הכושל של חמאס, הנזק התודעתי כבר נעשה, וחמור מכך – אף אחד כבר לא היה קשוב לאמת, כי עברו הרבה מים בנהר (עמ' 72-71, 250). זה מתווסף לכך שאנשים מאמינים למה שהם רוצים להאמין, ולכן, כאמור, סיפור מוצלח עדיף על האמת. לוחם פסיכולוגי היה נערך לאירוע כזה, ומנטרל אותו כשהוא קורה.

השני הוא הצורך להקשיב לאויב (עמ' 91-89). צריך ללמוד אותו, להבין את התרבות שלו, את מה שכואב לו ומה שעושה לו טוב, והכי חשוב – להאמין לו – כדי לייצר מנגנוני השפעה ולהבין את נקודות הלחץ, לטובה או לרעה (עמ' 91-90). כלומר, מה אפשר לעשות כדי להחליש אותו, ומה לא לעשות כי זה עלול להקשיח אותו בעמדותיו או להקצינו. בהתאם, צריך להבין גם את ההבדלים בין התרבות של יוזם הל"פ ובין האויב. אלה חשובים כדי לנתח נקודות חולשה בצד היוזם, שעלולות להיתקף על ידי האויב, וגם כדי לזהות נקודות עיוורון פוטנציאליות, הנובעות מהבדלי תרבות. שלייפר מציין, בצדק, כי הנטייה הטבעית בניתוח תרבותי היא להשליך מההבנות ומהקודים התרבותיים הקיימים אצל יוזם הל"פ על האויב. בפועל, זה בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות. על מנת להבין את האויב צריך להיכנס לנעליו, ואם אפשר, גם ללכת בהן קצת, כדי לדעת לנצל זאת. מרכיבים כמו דמוגרפיה, הנהגה, תרבות, מנהגים ואמונות, אידאולוגיה, שפה, כלכלה, פוליטיקה, קשרים בין־לאומיים ועוד נדרשים בניתוח, כדי לקבל תמונה שלמה ככל האפשר על מוקדי ההשפעה במדינה או בארגון היעד (עמ' 101-100). נוסף על כך, יש להבין את האופן שבו האויב משתמש בל"פ לטובתו: מי קהלי היעד שלו? אזרחים? ארגונים? פוליטיקאים? אנשי צבא? האם הוא פועל בצורה מסודרת או מאלתר? מתי ואיך הוא מפיץ מסרים? מי מפיץ את המסרים מטעמו? (עמ' 139).

השליש האחרון של הספר עוסק בדוגמאות מההיסטוריה הקרובה, בשימוש בל"פ. הוא מתאר ארבעה וחצי אירועים מרכזיים: חטיפת גלעד שליט, "צעדות השיבה" של חמאס, מבצע "שומר החומות", מלחמת רוסיה–אוקראינה ומלחמת "חרבות ברזל". כאמור, לא בכדי רוב הדוגמאות הן מהעולמות הפלסטיניים ולא ממקומות אחרים. הטרור הפלסטיני עושה עבודה מעולה בל"פ ויודע לנצל אותה עד תום לצרכיו. הפלסטינים חיים בתוך החברה הישראלית. הם מבינים אותה לעומק, מכירים את חולשותיה – למשל, סוגיית השבויים והחטופים – יודעים מיהם השחקנים הרלוונטיים לעבוד מולם, מדברים את השפה, חיים את התרבות, רואים את הפערים החברתיים, ויודעים כי ישראל מוכנה לוויתורים תמורת שקט (עמ' 169-166, 172). הם מבינים את משמעות הביטוי "הילדים של כולנו" ואת הרגישות הגבוהה של החברה לסבל – ולכן מתעדים את פעולותיהם ודואגים להטיל טרור על המשפחות האומללות, כדי שאלה יפעילו לחץ על מקבלי ההחלטות, שיוביל לוויתורים מדיניים או לעסקאות המיטיבות עם הפלסטינים. חמאס שולטת בכל המידע היוצא והנכנס מעזה – כולל אמצעי התקשורת הבין־לאומיים ברצועה, שאמורים להיות אובייקטיביים, אבל בפועל מנוהלים או מוכוונים על ידי התנועה (עמ' 176).

חמאס ידעה כיצד "להרדים את ישראל" בצורה אפקטיבית, ממש כמו גיוס קיסר. הם יצרו אשליה של שיתוף פעולה ושליטה במרחב, כדי להמשיך לקבל את "מזוודות הכסף", והרגילו את ישראל להפגנות ולעימותים אלימים עיתיים על הגדר, תוך כדי שינוי המציאות בשטח (עמ' 185, 191). במקביל עבדו ללא לאות כדי לקבל מקום של כבוד בציר השיעי, הישג מרשים לא פחות מהאחרים, בייחוד לנוכח העובדה שהתנועה היא סונית, ושסוגיית הפלסטינים היא רק "עלה תאנה" עבור השיעים לצורך התנגחויות בישראל. הישג נוסף הוא כמובן בחזית הבין־לאומית, שם במשך שנים חמאס והציר השיעי מחנכים דור חדש של צעירים לשנאת ישראל, דרך הנרטיב השקרי של הנכבה. די בלראות כיצד נראה האתר של האו"ם העוסק בנושא כדי להבין שהבעיה אינה בשוליים.8

כך, למרות העובדה שבמקומות רבים חמאס מוגדרת כארגון טרור, ואף שכוונתה המוצהרת באופן פומבי היא השמדת מדינת ישראל, הם בכל זאת זוכים לתמיכה רחבה, כפי שניכר עד היום, יותר משנה מפתיחת מלחמת "חרבות ברזל" (עמ' 202-201). ישראל מנסה להתמודד מול מערכת התעמולה המשומנת והמבוססת של חמאס והציר השיעי באמצעות שיטות של מדינה דמוקרטית – התמקדות בהצגת "ישראל היפה", תרומתה לעולם (בייחוד למערב), המודרניזציה שלה, הליברליות וקבלת השונה, ולצד זאת גם את הפעולה בהתאם לדין הבין־לאומי וצדקת הדרך ("זכותה של ישראל להגן על עצמה"). במקביל, היא מנסה להציג את האויב כחסר מוסריות, כפועל בניגוד לדין הבין־לאומי וכמי שמשתמש באזרחים כמגן אנושי (עמ' 207-206). כל המרכיבים הללו מתגלים כמאוד לא אפקטיביים, בעוד האויב מבין היטב את הלך הרוח המערבי. 

ישראל צריכה לאמץ מתודולוגיה התקפית לטיפול בנושא. שלייפר מתאר תופעה כזו כ"ייזום אירוע" (עמ' 150). אני מציעה, כי מאחר שמדובר בלוחמה פסיכולוגית, ראוי לקרוא לזה "לעבור להתקפה" – לא עוד ניסיונות הגנה ויצירת לגיטימציה אוחרת, כי אם תקיפה של האיום, הכנת תשתית תודעתית מקדימה, פנייה לקהלים נוספים, תוך הבהרת תחושת האיום הממשית והמתממשת על הדמוקרטיה ועל "דרכי המערב", לצד חשיפת המוסר הכפול של תומכי חמאס והרידוד המוסרי כאשר זה נוגע ליהודים וישראלים (לאיראנים או לתימנים אין שום בעיה להיכנס לאוניברסיטאות במערב, למשל – אף שמדינותיהם הן בין המדכאות הגדולות ביותר של זכויות אדם, והדוגמה הפארסית ביותר לנושא היא מינויה של איראן כראש הפורום החברתי במועצת זכויות האדם באו"ם החל מ־2023 – עלבון צורב לכל קורבנותיה והישג נוסף לציר).

מדובר בספר חשוב, שעקרונותיו והתובנות שהוא מעלה, ראוי שיילמדו גם בצה"ל וייושמו במלחמה הנוכחית, ובעיקר, מאחר שלעולם נחיה על החרב, במלחמה המתמשכת המתממשת ולאחריה במערכה שבין המלחמות – שם תוכשר הקרקע למלחמה הבאה.