בין לוחמים "מחוברים" לשחיקה מתמשכת: אתגרי הפיקוד בעידן הלחימה הארוכה

ביולי 2025 נכנס כתב עיתון הארץ לביקור ברצועת עזה וחזר עם בשורה: הלוחמים שחוקים, והפיקוד איננו מבין זאת. "אסור לכם לשכוח אותנו פה", הפציר לוחם מילואים. "ספרו בחוץ מה אנחנו עוברים". הכותרת, שנתנו העורכים ולא הכתב, הייתה תמוהה במקצת:1 החיילים בעזה כיום אינם בדיוק לוחמי "המלחמה הנשכחת" בבורמה במלחמת העולם השנייה; הם מדברים עם משפחותיהם ויוצאים הביתה. ה"בחוץ" יודע יותר מאי פעם מה עובר על הלוחמים, שלא פעם מתַחְזקים בה בעת לשירותם (בפרט במילואים) חיים שלמים ברשתות החברתיות. אין ספק שיש פער בין חוויית החייל בחזית לעורף, אפילו במלחמה שהחלה דווקא בעורף, אבל אין מחסור בדיבורים על משברי כוח האדם והקשיים. עם זאת, הלחימה המתמשכת ברצועת עזה מביאה עימה אתגרים שבצה"ל, שמודל ההפעלה שלו נבנה למלחמות קצרות, אינם מכירים. אתגרים אלה אינם קשורים דווקא לידיעה העובדתית "מה אנחנו עוברים", אלא ליכולת לפרש את "מה שאנחנו עוברים" ולהתמודד איתו.

האתגרים אינם רק בתחום הטקטי: יחידה הנמצאת במלחמה חודשים ארוכים מתמודדת עם אתגרים שונים מאשר יחידה הנמצאת בלחימה זמן קצר. אנשי מילואים משתחררים וחוזרים לסבב אחרי סבב; השחיקה המבצעית והצורך לשמור על שגרה ומשמעת במשך חודשי לחימה ארוכים הם תופעה שצה"ל לא נתקל בה במשך שנים רבות, אם בכלל; הקושי של חיילים לחזור לחיים האזרחיים גדל ככל שהלחימה מתמשכת; האיזון מול המשפחות – קבע ומילואים כאחד – נפגע, אם כי כל אחד בצורה שונה, והיכולת של חיילים לעמוד בלחץ, כפי שכבר הראה ס.ל.א מרשל בחיבורו הקלסי אנשים מול אש2 וכן רבים אחרים, איננה נמשכת עד אין סוף. אפילו החייל האמיץ ביותר יקרוס בסוף.

כיוון שהדוגמאות למצב מסוג זה אינן מגיעות "מבפנים", וצה"ל יתקשה להסתמך על ניסיון העבר בשל השינויים הגדולים, ספרו של ג'ון ספנסר Connected Soldiers (חיילים מחוברים)3 יכול לספק למפקדים דוגמאות רלוונטיות ומועילות להתמודדות עם אתגרים הניצבים בפניהם, על אף שהוא מתאר כביכול מציאות שונה מזו הרלוונטית לישראלים. ספנסר, ראש תחום הלוחמה האורבנית בווסט פוינט, ידוע לישראלים בעיקר מהגנתו הנמרצת על ישראל מפרוץ "חרבות ברזל". קודם לכן הייתה לו קריירה ארוכה בצבא האמריקני. הוא החל בתור חייל חי"ר פשוט, ולאחר שמונה שנים – באופן לא לגמרי אופייני בצבא, שבו רוב הקצינים מוכשרים מראש ככאלה – עבר קורס קצינים. לאחר מכן שירת כ־17 שנים, כולל שתי תקופות שירות בעיראק (2003 בתפקיד מ"מ; 2008 בתפקיד מ"פ). שתי תקופות שירות אלה משמשות אותו כדי לדון בשינויים שהפיכת החיילים ל"מחוברים" גרמה להם.

בתקופה הראשונה ב־2003 הייתה היחידה קלסית: החיילים היו מנותקים ממשפחותיהם לחלוטין (כיוון שהאמריקנים נלחמו במרחק אלפי קילומטרים מבתיהם, הניתוק היה גדול יותר ממה שחיילים ישראליים חוו אי פעם), והלכידות היחידתית הייתה מרכזית בחייהם; הם חיו ביחד, דיברו רק זה עם זה וההתרחשויות בעורף היו מגיעות אליהם באיחור. חמש שנים לאחר מכן חזר לעיראק, וקיבל פיקוד על פלוגה שהייתה במצב רע בתכלית עם מפקדים שלא תפקדו וחיילים שחיו במצב שונה לגמרי. הבסיסים היו דומים הרבה יותר לבית מבעבר, הצבא האמריקני כבר לא שיכן את חייליו בחדר גדול למחלקות ופלוגות, אלא בחדרים קטנים של שניים עד ארבעה חיילים; החיילים, אם היה להם זמן פנוי, פחות דיברו זה עם ויותר מיהרו לקפה אינטרנט בבסיס או במוצב, ולעיתים דאגו לחיבור היישר לחדר – וכך לא פגשו כמעט בחבריהם למעט בזמן פעילות. בו בזמן הצבא האמריקני היה במצוקת כוח אדם קשה בשל המלחמה המתמשכת, שאיש לא צפה מראש את אורכה ואת עוצמת השחיקה שבה. חיילים רבים רצו לפרוש מהשירות או לא להאריך את תקופות החתימה שלהם. צבא המתנדבים מצא עצמו ללא מתנדבים במידה מספקת, ונקט אמצעים קיצוניים כדי למלא את השורות ולא לדווח שאינו יכול לעמוד במשימתו: הוא האריך חד־צדדית את השירות לחיילים שעמדו לסיים אותו, או השאיר בעיראק חיילים שאמורים היו לסיים את שנת שירותם, עם כל ההשפעות הצפויות על המורל; הוא שלח לשירות קרבי בעיראק חיילים בעלי פרופיל לקוי, כולל אחד שעקב נזק מתאונת דרכים שנה קודם לכן אסור היה לו ללבוש אפוד מגן או קסדה, אך שובץ במוצב קדמי. במצב הזה ספנסר, מ"פ טרי שקיבל בחופזה פיקוד על פלוגת חי"ר ממוכן בשל אי תפקוד מפקְדָה הקודם ומטהו, ללא שאי פעם שירת בחי"ר ממוכן וללא היכרות עם אמצעי הלחימה (הוא היה צנחן וחי"ר קל בעברו), נאלץ לבנות מחדש את הפלוגה שנחשבה לבעייתית ביותר בחטיבה, תוך התמודדות עם כל הקשיים שהיו בה.

הספר איננו תיאור ניצחונו של ספנסר והפיכת הפלוגה מאוסף יחידים מתפקדים־למחצה לגוף קרבי כשיר (אם כי הסיפור גם הוא קיים). הוא בעיקר תיאור הקשיים החדשים העומדים בפני מפקדים בשל השתנוּת העולם ובשל הקשר המיידי עם העורף, והתמודדויותיו של מפקד והפתרונות שמצא – חלקם מוצלחים, אחרים כושלים. הדילמות כוללות את הניסיון ליצור לכידות ביחידה שמרכיב מרכזי בבניית הלכידות הקלסית בה נעלם, והחיילים לא היו אוסף מלוכד של פרטים שנמצאים יחד כל הזמן, שותפים למשימה אחת ונתמכים בעיקר בידי חבריהם, אלא אוסף פרטים שכל אחד מהם נתמך בידי משפחתו וחבריו בעורף. אם נתמך – יכול היה לקבל מהם את הסיוע הרגשי בזמן אמת, ולתאר להם את חוויותיו ולא נצרך לחבריו ליחידה. מנגד, הפער בין חוויית החייל לחיי הקרובים לו בעורף היה גדול, והקשיים בעורף הגיעו מיד לכל חייל. אם בעבר חייל היה שומע על התפתחויות משפחתיות באמצעות מכתב ובאיחור – ב־2008 לא רק שמע עליהן בזמן אמת אלא שהציפייה הלא רשמית ממנו הייתה כי בה בעת לתפקודו כחייל, יסייע לפתור מרחוק את הבעיות של משפחתו וייקח חלק פעיל בחייהן.

ספרו של ספנסר איננו משתייך לגל הספרים המוצאים את כל בעיות העולם בטכנולוגיה או ברשת חברתית זו או אחרת; הוא מתמקד בהשפעה של שינויי העולם, שהוא רואה בלתי נמנעים, על צבאות. ספנסר רואה את הצבאות כמוסדות שרגילים לפעול בצורות מסוימות, על סמך ניסיון רב שנים ונרחב, וטובים מאוד בבניית צוותים מלוכדים; אולם כשהעולם משתנה וחלק מהבסיס לבניית יחידה מלוכדת נשמט, הצבאות אינם תמיד יודעים איך להתמודד עם המצב. גישה זו היא נכס למפקדים ישראלים: הם יכולים לראות שחלק מהבעיות אינן חדשות, אינן ייחודיות ולעיתים יש להן פתרונות שגיבשו מפקדים, ולא דווקא יועצים, ובדקו אותם בשטח. תיאור הקושי להסתגל חזרה לחיים אזרחיים, ומקרה התאבדות כמה שנים לאחר השירות של אחד מחייליו שחווה פוסט־טראומה, הם דוגמה לכך; התיאור יישמע מוּכּר לבוגרי הלחימה הממושכת ב"חרבות ברזל", או לאלה שהיו צריכים להתמודד איתם. בהקשר זה יש מקום למחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה) לבדוק יחידות שונות שבעת התמרון הראשון בעזה נקטו מדיניות שונה בנוגע לסלולרי, לקשר עם המשפחה ולחופשות התאוששות. האם בהכרח תנאים נוחים יותר הובילו לשיפור במצב החיילים? ואולי, כפי שספנסר מתאר את הצבא האמריקני ב־2008, דווקא המחוברים יותר סבלו יותר והיו מלוכדים פחות? הלחימה הממושכת בעזה והמילואים בכלל הגזרות מספקים חומר רב למחקר השוואתי, וכדאי שגורם כלשהו בצה"ל ייקח על עצמו מחקר כזה. 

כוחות אוגדה 99 בפעילות במרחב זיתון בפאתי העיר עזה, אוגוסט 2025

כמה מהדילמות הפיקודיות שמציג ספנסר הן כאלה שמבחינת החוק היבש אינן אמורות לקרות, לא בצבא ארצות הברית ולא בצה"ל. למשל ב־2003 ירה אחד מחייליו בעיראק בגבו של בוזז לא חמוש שברח מהשטח, בניגוד מוחלט לפקודות. המג"ד טייח את התקרית ו"סגר" אותה בתוך הגדוד. לא כיוון שחשב שהמעשה תקין – החייל סולק וזכה לבוז מעמיתיו לנשק – אלא כיוון שחשש שענישה מחמירה תגרום לחייליו לפחד לפתוח באש במקרה הצורך. במקרה אחר ב־2008 מילא חייל (שלא יצא לפטרול מעולם ולא עזב את הבסיס כלל למשימות בשטח) את פרופיל הפייסבוק שלו בסיפורי גבורה מומצאים מהפטרולים, בעלילות בדויות ובסיפורים על העיראקים שהרג, ושיתף על חדוות ההרג ועל שנאתו לעיראקים. אמנם הביקורת שצבא ארצות הברית התמודד איתה אז לא הייתה עם זכוכית מגדלת כמו זו שישראל מתמודדת עימה כיום, אולם מקרה זה מראה כיצד חייל שמסיבות שונות בוחר להציג תמונה בדיונית של מעשיו יכול ליצור רושם שגוי בעורף, ולהזיק לצבא – והמפקדים צריכים להתמודד עם כך ועם "עדויות" כביכול מהימנות שלא התרחשו כלל.

לא כל הספר רלוונטי באותה מידה, מהסיבה הפשוטה שבכל זאת חלק מחוויית החייל שונה בין צבא ארצות הברית לצה"ל. למשל אחד הפרקים עוסק בקשיים של ספנסר, אז כבר גמלאי של הצבא, כאשר אשתו – סמג"דית הנדסה בקבע באותו זמן – יצאה למשך שנה לבסיסים בכוויית, בעיראק ובאפגניסטאן, כאשר הוא נותר בבית עם הילדים והתמודד עם חוסר איזון בתא המשפחתי והעדר הורה למשך תקופה ארוכה. אמנם המלחמה האחרונה הביאה את העומס הנ"ל גם למשפחות בישראל, ושמעתי לא פעם אנשים המציינים כי זוגות ששניהם בקבע מסוגלים טוב יותר להבין מה עובר זה על זה, אולם למרות זאת קשה למצוא דמיון להורה הנעדר מהבית שנה שלמה ומתקשר בפער זמן של שעות רבות. פרק זה בספר אמנם מעניין, אך הקורא הישראלי יקרא אותו יותר כתיאור של משבר אישי מאשר פרק עם למידה ולקחים רלוונטיים. עם זאת, העובדה שלא כל הספר רלוונטי איננה מפחיתה מחשיבותו, שכן חלק גדול ממנו רלוונטי למפקד הישראלי; וכמו חיבורים קלסיים אחרים על פיקוד ומנהיגות, לקחיו יכולים לשמש מעבר למקום ולזמן הספציפי שבו נכתב, ולכל הפחות לנחם את המפקד בעובדה שהוא אינו הראשון המתמודד עם הבעיות – ואולי להציע מסלול לפתרונן.

הספר גם יכול לתרום תרומה חשובה למפקדי צה"ל מכיוון שהוא מציג כיצד נראה צבא שכירים "על הקרקע", וכיצד צבא כזה מתמודד עם בעיות כוח אדם בפרט. לעיתים קרובות בדיון על מבנה הצבא האידיאלי ומודלים אלטרנטיביים לגיוס החובה, נוטים להציג מודל אידיאלי של הצבא האמריקני כצבא מקצועי שבו הקצינים מלומדים והחיילים, מתנדבים כולם, משרתים שנים רבות בתפקידי לחימה ומתמקצעים בהם, והמוטיווציה גבוהה מפני שמדובר במתנדבים. ספרו של ספנסר מלא במפקדים וחיילים שאינם מתאימים למודל האידיאלי: קצינים לא מתפקדים, חיילים חסרי מורל ואלימים כלפי חבריהם, בעיות מקצועיות – לצד חיילים מצוינים וקצינים מעולים. גם לצבא האמריקני יש את נקודות הכשל שלו – מחיילים גרועים ועד למפקד דיוויזיה ש"היה ידוע במעיכת נשמותיהם של חייליו". הספר מראה כי גוון הצבע של הדשא של השכן שונה, אבל לא בהכרח ירוק יותר.