אלסיאסה אלשרעיה: הפרגמטיזם של אבו מחמד אלג'ולאני בגיבוש המשטר החדש בסוריה

אלג'ולאני - תכסיס המגבעת והחליפה. מקור: https://youtu.be/qbMXqlP8uZA?si=t1YBeRgZ1zs2DsEv

ב־29 בנובמבר 2024 נכנסו כוחות האופוזיציה לעיר חַלַבּ בסוריה, והשתלטו על רחביה כאשר הם מביסים את הכוחות הסוריים החמושים. בבוקר 8 בדצמבר 2024 איבדו כוחות המשטר את השליטה על הבירה דמשק.1 היאת תחריר אלשאם (רשות שחרור אלשאם) כינתה את הפעולה שבסופה הודח משטרו של בשאר אלאסד בשם "רדע אלעדואן" (הרתעת התוקפנות). הביטוי בלאד אלשאם – סוריה רבתי – כולל את סוריה, לבנון, פלסטין וירדן. פצ'אא'ל (מסורות שבח) רבות בספרות המוסלמית, שארגוני הג'האד ניזונים ממנה, קושרים בין אירועי יום הדין ובין אלשאם. אחת המסורות אומרת: "דבקו באלשאם, שכן היא הטובה והנבחרת בארצות אללה. בה דרים הטובים והנבחרים שבברואיו. מי שמסרב לגור באלשאם הבה ישכון בתימן וישתה ממעיינותיה".2 הנביא מחמד חזה בחדית' כי למוסלמים עתידים להיות שלושה צבאות: באלשאם, בתימן ובעראק. לפי מסורת זאת, זירת הלחימה הטובה ביותר היא באלשאם. מנהיג חמאס (עד סיכולו ב־16 באוקטובר 2024) יחיא אלסנואר ציטט מסורת זו בנאומו ביום אלקדס אלעאלמי (יום ירושלים העולמי) באפריל 2023, והסביר כי הביטוי גֻ'נְד אלשאם משמעו סוריה, וחלקה החשוב ביותר הוא לבנון. באמצעות מסורת זו ביקש לרמוז לאחדות זירות הלחימה נגד ישראל דהיינו: פלסטין, סוריה וחזבאללה בלבנון.

במסורות החדית' בנוגע לאלשאם יש זיקה בינה ובין ירושלים ולאלארץ' אלמבארכה (האדמה המבורכת), הלוא היא פלסטין. אחת המסורות אומרת: "מעאד' [חבר הנביא מחמד], לאחר מותי אללה יכבוש למענכם את אלשאם [סוריה רבתי], מאלעריש ועד הפרת. [תושבי אלשאם], הגברים ונשותיהם ואימהותיהם, אנשי רבאט עד יום הדין, וזה אשר יחנה בחוף מחופי אלשאם או ירושלים, הרי הוא בג'האד עד יום הדין".3 בארגון אלקאעדה ביקשו ללמוד לקח מהשחרור של צלאח אלדין אלאיובי את ירושלים (1187). בנאום מוקלט של מנהיג הארגון, אימן אלט'ואהרי, תחת הכותרת: "אלא אלאמאם יא אסוד אלשאם" (קדימה אריות אלשאם) אמר ללוחמי הג'האד של אלקאעדה: "זכרו כי שחרורו של צלאח אלדין את ירושלים החל בשחרור דמשק על ידי נור אלדין זנכי [בנו של עמאד אלדין זנכי; שלט על חלב לאחר מות אביו ונלחם נגד הצלבנים] ושחרור קהיר על ידי צלאח אלדין. לכן העלו בזיכרונכם את כוונת שחרור ירושלים ומושבות המוסלמים הכבושות באמצעות האנתפאדה שלכם החזקה והגאה [ומסרבת להיכנע]". כשפנה אלט'ואהרי ללוחמי אלקאעדה בסוריה בתואר "אסוד (אריות) אלשאם" אמר להם: "זכרו את כוונת הג'האד למען אללה לשם כינון מדינה שתגן על מושבות המוסלמים ותחתור לשחרור הגולן, והיא תמשיך את הג'האד שלה עד שיתנוססו דגלי הניצחון מעל גבעות ירושלים הגזולות".4

לאחר שהפך לנשיא סוריה בשלב המעבר, מעוררת דמותו של אבו מחמד אלג'ולאני שאלות ותהיות הן בעולם המערבי הן בעולם המוסלמי. במערב יש נטייה לקטלג אישים וארגונים אסלאמיים לקיצוני ולמתון. לפיכך שינוי סגנון העברת המסר של אלג'ולאני, כמו גם שינוי הלבוש והשם שבו הוא מזדהה מאלג'ואלני לאחמד אלשרע מלמדים, בעיני המערב, על התמתנות. חיש קל ינסו מדינות מערביות וגופי המודיעין שלהן לשייכו על פי בסיס ארגוני, ולומר כי התבטאויותיו שלאחר המהפכה מתאימות יותר לסגנון אח'ואני, של "האחים המוסלמים", מאשר לסגנון סלפי ג'האדי מהסוג של אלקאעדה. קביעות אלה דורשות בחינה והעמקה. במאמר זה אציע עיון עמוק יותר בתפיסותיו של אלג'ולאני, שיכול להסביר לעומק את התבטאויותיו ואת קווי מדיניותו.   

ביוגרפיה רצופת תהפוכות

ב־24 בינואר 2012 הוקמה ג'בהת אלנצרה לאהל אלשאם (חזית הסיוע לתושבי אלשאם) בהנהגתו של אבו מחמד אלג'ולאני, ששמו אחמד אלשרע. לימים נחשף שמו האמיתי: אסאמה אלעבאסי אלוחיד מן הכפר אלשחיל שליד דיר אלזור. שלושה גלגולים עברה ג'בהת אלנצרה: היא הייתה לג'בהת פתח אלשאם (חזית ההכרעה של אלשאם)5 ולבסוף להיאת תחריר אלשאם (הרשות לשחרור אלשאם).6 מוצאו של אלג'ולאני ממשפחה שעקרה מהכפר ג'בין בעיר אלקניטרה ברמת הגולן. הוא נולד ב־1982 בסעודיה, וחזר ב־1989 עם משפחתו לדמשק. האנתפאדה השנייה (2000) הטביעה חותם עמוק באישיותו. הוא גידל את זקנו, עטה גלאביה ונהג להתפלל במסגד אלשאפעי בדמשק. לאחר מלחמת המפרץ השנייה (2003) נודע בחלב הדרשן אבו אלקעקאע אלסורי, שקרא לג'האד שיביא לגירושם מהמדינה. אלג'ולאני האזין לדרשות, ושם פעמיו לעראק. הוא שהה בה זמן קצר וחזר לסוריה – שם נכלא באשמת הקמת ארגון סלפי ג'האדי, אך יצא מן הכלא תוך זמן קצר. כאשר חזר לעראק הצטרף לג'מאעת סראיא אלמג'אהדין (קבוצת פלוגות לוחמי הג'האד), שבראשה עמד אבו טלחה אלעראקי. הארגון נשבע אמונים לאלקאעדה בהנהגת אבו מצעב אלזרקאוי; אלג'ולאני היה בחוג מקורביו. ב־2006 נעצר אלג'ולאני בעראק, לאחר שניסה להניח מטען נפץ לכוחות האמריקניים במדינה. הוא נכלא ועבר בין כמה בתי כלא במדינה כבעל אזרחות עיראקית, ונודע בכינו אבו אשרף,7 בשלהי 2006 הוקם בעראק ארגון "דולת אלעראק" (מדינת עראק) האסלאמית, בעצם מדינת אלקאעדה בעראק, ולאחר שריצה עונש מאסר של חמש שנים הצטרף אלג'ולאני לארגון שבראשו עמד אבו בכר אלבע'דאדי.

נקודת מפנה חשובה בדרכו הייתה תחילת המהפכה בסוריה ב־2011 במסגרת "האביב הערבי".8 באוגוסט אותה שנה נכנס עם אנשיו לסוריה, והם החלו להקים תאים של אלקאעדה במדינה. בינואר 2012 הכריז על הקמת ג'בהת אלנצרה לאהל אלשאם – הזרוע של אלקאעדה בסוריה. הפעולות של ג'בהת אלנצרה היו נגד המשטר הסורי, והתרכזו באיכות הפעולות ולא בכמותן. הם ביצעו פעולות מסוג עמליאת אנע'מאסיה (פעולות של היטמעות בתוך יעד הפיגוע, וגרימת הרג רב ככל האפשר). אלג'ולאני הקפיד על חשיבות אלתדריב ואלאעדאד (האימון וההכנה), וג'בהת אלנצרה נשארה כפופה לדולת אלעראק של אלבע'דאדי עד אפריל 2013. אז שינה האחרון את שם הארגון שבראשו עמד לדאעש (אלדולה אלאסלאמיה פי אלעראק ואלשאם – המדינה האסלאמית בעראק ובאלשאם) כדי לבטא את כפיפותה של ג'בהת אלנצרה לארגון. בתגובה מיהר ג'ולאני להכריז כי ארגונו עצמאי, וכפוף ישירות להנהגת אלקאעדה. בצעד נגדי קרא אלבע'דאדי תיגר על אלקאעדה ועל מנהיגיה, ואף האשימם בכפירה – מהלך שהגיע לשיאו בקיץ 2014, עת הכריז על כינונה של ח'ליפות אסלאמית בהנהגתו, למורת רוחה ואף התנגדותה של הנהגת אלקאעדה.

ביולי 2016 הכריז אלג'ולאני על התנתקותו מאלקאעדה, ועל כינון חזית חדשה תחת ג'בהת אלנצרה בשם ג'בהת פתח אלשאם. בשלב זה שינה את חזותו וחשף את פניו. גם הטון השתנה, והוא ראה עצמו כמי שמוביל פלג מהפכני סורי לשינוי שאינו רוצה להקים בסוריה בהכרח מדינה אסלאמית או אמירות אסלאמית. הוא התרכז עם כוחותיו במחוז אִדלִב וברִיף של חלב; משם השתלט על אזורים שלא היו בשליטת המשטר הסורי. ב־2017 הקים את היאת תחריר אלשאם, שכללה כמה ארגונים דוגמת חרכת (תנועות) נור אלדין אלזנכי, וג'יש אלאחראר (צבא בני החורין). בצפון סוריה הקימה היאת תחריר אלשאם מעין מדינה, ושלטה בה ביטחונית וחברתית. בנובמבר 2017 הכריז אלג'ולאני על כינון חכומת אלאנקאד' אלסוריה (ממשלת ההצלה הסורית), שהפכה לזרוע הפוליטית של הארגון ומטרתה לשפר את רמת חיי התושבים בשטחים שהארגון שלט בהם, ולספק להם הגנה מפני מתקפות המשטר הסורי. אז עבר מהמאבק נגד המשטר הסורי ללחימה נגד פלגים מתחרים שחשש מעלייתם, דוגמת חראס אלדין (שומרי הדת). מטרתו הסופית הייתה להראות כי היאת תחריר אלשאם היא תנועה סורית לאומית הנלחמת נגד הטרור. 

סמל "היאת תחריר אלשאם", "הרשות לשחרור אלשאם"

הסלפיה הג'האדית – השוקת האידיאולוגית והיחס לשיעה

הסלפיה הג'האדית היא אחד הזרמים בסלפיה, אלסלף אלצאלח (החזרה לדרך האבות הראשונים) של האסלאם. ארגוני הג'האד העולמי ובראשם אלקאעדה ו"המדינה האסלאמית" (שנודעה בשם דאעש עד הכרזת הח'ליפות ב־2014) אימצו את הזרם כשוקת אידיאולוגית. העיקרים האידיאולוגיים של הזרם הסלפי הג'האדי הם: תוחיד (ייחוד האל) על כל היבטיו; חאכמיה (ריבונות האל) ושלילת כל שלטון של אדם על אדם; אלולאא' ואלבראא' (נאמנות למאמינים וניעור חוצן מן הכופרים); ביצוע ג'האד למגר את הכפירה ולא לשחרר את האדמה הכבושה בלבד – כלומר לא ג'האד לאומי כמו חמאס, אלא ג'האד למען אללה. אחד מעקרונות הסלפיה הג'האדית הוא האשמת מוסלמים בכפירה, ובראשם השיעים.9 כמה מן הארגונים הסלפים הג'האדיים ובראשם אלקאעדה בעראק, שהתפתחה לכדי דאעש, וכן ג'בהת אלנצרַה בסוריה, גילו עוינות לשיעה כעיקרון אידיאולוגי וכסימן זהות.10 שלא כמו בעבר, התגובה השיעית לאיום מיזגה מאמצים פוליטיים וצבאיים לצד פולמוס. המדיניות האיראנית הייתה לגבש חזית משותפת עם הסונים מהזרם המרכזי, נגד הסלפים הג'האדים והסעודים.11

במסגרת מסמך "ההנחיות הכלליות לפעולת הג'האד" מ־2013 קבע איימן אלט'והארי כי אין להילחם נגד מה שכינה אלפִרַק אלמֻנְחַרִפַה (הכיתות הסוטות מדרך הישר) ובכללן השיעה, אלא אם נלחמו נגד הסונים. גם אם השיעים נלחמים נגד הסונים, יש לצמצם את התגובה רק לגורמים הנלחמים ולהבהיר כי מדובר בהגנה עצמית בלבד. אלט'ואהרי הדגיש כי יש להימנע מלפגוע בשיעים הבלתי מעורבים בלחימה ואין לפגוע במשכניהם – מקומות הפולחן שלהם – בטקסיהם הדתיים ובהתכנסויותיהם הדתיות. עם זאת, ציין כי יש להמשיך ולחשוף את השקר של השיעים ואת סטייתם מן האסלאם מבחינת עיקרי אמונתם ואורחות התנהגותם. המדיניות שהתוותה אלקאעדה נבעה מן הרצון להתרכז בלחימה נגד הברית הצלבנית בראשות ארצות הברית וישראל ובני בריתן המקומיים במדינות האסלאם, דהיינו השליטים המוסלמים. נקודת המוצא במסמך הייתה התחשבות בשיקולי עלות-תועלת – הרצון להביא תועלת ולמנוע נזק. שיקול מסוג זה הוא חלק מאלסיאסה אלשרעיה (ניהול המדיניות על פי השריעה).12   

גישה פרקטית דומה הציג גם אבו מחמד אלמקדסי, התיאורטיקן הירדני של אלקאעדה, באיגרתו לתלמידו אבו מצעב אלזרקאוי. באיגרת מ־2005 הזהיר אלמקדסי מפני לקיחת סכנות יתר וגילוי הרפתקנות ביחס לדמם של לוחמי הג'האד ורכוש המוסלמים. לפיכך הציע לא להיגרר אחרי פגיעה בכלל השיעים, ולא להזיח את המערכה מהכובש האמריקני ועושי דברו לעבר מסגדי השיעים, למרות ההיסטוריה של עוינות השיעים כלפי הסונים. "אסור שכל השיעים יושמו בכף  אחת, העם הפשוט והמיוחסים שבהם הנלחמים [נגד הסונים]". אלמקדסי העלה גם את הטיעון הפרקטי ולפיו אין תועלת בהכרזת מלחמה נגד עדות הנחשבות מוסלמיות, לנוכח כיבוש צלבני (כלומר אמריקני) פושע שאינו מבחין בין הסונים לשיעים.13 בניגוד לאלקאעדה, "המדינה האסלאמית" קבעה בעיקרי האמונה שלה כי "השיעים הסרבנים בעינינו הם עדת שיתוף (אלילים לאללה), חזרה מן האסלאם ולחימה [נגד נאמני אללה ושליחו. על פי הכתוב בקראא'ן 5:33)".14 עמדה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקרי אמונתה, דומה לזו של שיח' אבו בציר אלטרטוסי, סורי במוצאו שחי בלונדון והפך לתיאורטיקן חשוב של אלקאעדה הסלפית ג'האדית. פסיקתו ביחס לשיעה הייתה חד משמעית: "הצטברו הראיות המסורתיות, השכליות והנראות לעין כי אלרואפץ' (השיעים הסרבנים) התרי־עשרים [המאמינים בשניים עשר האמאמים] הם עדת שיתוף וחזרה מן האסלאם היוצאת מדת האסלאם. דתם מושתתת על שקר והאשמה בשקר, קביעת השקר כאמת ואיבה טמונה [נסתרת] לאסלאם ולמוסלמים".15

התפיסה הסלפית ג'האדית כלפי חזבאללה

על רקע עמדת אלטרטוסי ואלזרקאוי לשיעה, מעניין לעיין בעמדתם כלפי חזבאללה השיעית, יציר כפיה של איראן שלאחר המהפכה (1979). אלטרטוסי קבע כי חזבאללה הוא תוצר של איראן השיעית, ומקבל הוראות מאיראן וממשטר הבעת' העלוי [שאותו כינה בגנאי "נֻצַיְרִיּ"], בן הברית הגדול ביותר של איראן.16 לאיראן, הדגיש, יש מטרה אחת במזרח התיכון – לייצא את האסכולה השיעית – והאמצעי בידה לעשות זאת הוא חזבאללה.17 "עמדת חזבאללה בלבנון המתנגדת למדינת הציונים היהודים היא לאמיתו של דבר עמדה תקשורתית [כלומר לראווה בלבד], ועמדה של הטפה ועשיית נפשות לשם הפצת האסכולה השיעית בלבנון והתפשטותה בקרב ההמונים ותו לא". השיעים הצליחו לממש את מטרתם להפיץ את השיעה בקרב הסונים, ולראיה סונים, ובכלל זה בפלסטין, מניפים את תמונותיו של נשיא איראן אלח'מיני. כאשר הם נשאלים לפשר הדבר, הם משיבים כי חזבאללה בפעולותיה הצבאיות נגד ישראל וירי הטילים לעבר ישראל, הוכיחה שהשיעים מחזיקים באמת מבחינת אמונתם.18

התפיסת הסלפית ג'האדית כלפי "האחים המוסלמים" וחמאס

תפיסה זו שאלג'ולאני ינק ממנה, משתקפת בביקורתו הרעיונית הנוקבת של אלט'ואהרי כלפי מורשתו של חסן אלבנא ו"האחים המוסלמים". בספרו אלחצאד אלמר (הקציר המר) – האחים המוסלמים בשישים שנה הציג עצמו ביחס ל"אחים המוסלמים" כרופא המטפל בחולה הסובל מסרטן הקיבה ועומד למות, ולכן רואה כחובה להזהיר את החולה כי מחלתו מסוכנת, קטלנית ועומדת להתפשט בגופו.19

שלוש סוגיות עמדו במוקד הביקורות של אלט'ואהרי על "האחים המוסלמים":

1. דינו של שליט מוסלמי שאינו שולט על פי השריעה – החלפת השריעה בחוק העשוי בידי אדם, קבע אלט'ואהרי, היא כפירה, והמשטרים שעושים זאת יצאו מן האסלאם, שכן הם שולטים על פי חוקים שהם "חוקי היאסה בני זמננו". הוא האשים את "האחים המוסלמים" שלא האשימו בכפירה את השליטים ששולטים שלא על פי השריעה, ואף התנערו ממי שהאשים את השליטים הללו בכפירה.

2. הדמוקרטיה היא דת חדשה שמבוססת על ההאלהה של האדם, שכן היא מעניקה לבני האדם את זכות החקיקה בלי להגבילם. לפיכך היא דת כופרת שנוצרה בידי אדם. הוא האשים את "האחים המוסלמים" שקראו לדמוקרטיה, הכריזו כי היא האמצעי הלגיטימי לשינוי מצב המדינה והשתתפו בבחירות הפרלמנטריות במדינות מוסלמיות, דוגמת מצרים, הנשלטות בידי ממשלות כופרות שחזרו בהן מן האסלאם.20

3. יסודות עיקר האמונה של אלולאא' ואלבראא ש"האחים המוסלמים" חטאו בהם: האיסור לאמץ את הכופרים לבני ברית ולחברים (3:28 למשל);21 שנאת הכופרים ואי אהבתם – על פי הקראא'ן (58:22) אין זה מן הראוי כי המאמינים באללה וביום הדין יאהבו את מי שהתנגדו לאללה ולשליחו, אף אם אלה הם אבותיהם, בניהם, אחיהם וקרוביהם.22

ביטוי לפולמוס של הסלפיה הג'האדית עם "האחים המוסלמים" נתנה "המדינה האסלאמית" בגיליון מספר 14 של Dabiq, כתב העת שלהם באנגלית.23 במאמר ארוך תחת הכותרת "'האחים המוסלמים' החוזרים מדת האסלאם" נכתב: "במהלך העשורים האחרונים סרטן קטלני צמח, התרבה, שינה צורה והתפשט תוך שהוא מנסה להטביע את האומה כולה בחזרה מדת האסלאם". דובר דאעש, אבו מחמד אלעדנאני, תיאר אותם "מפלגה חילונית באצטלה אסלאמית; הם הגרועים והמושחתים שבחילונים. מפלגה שעובדת [הפועל שהשתמש בו הוא "עַבַּדַ", לעבוד את אללה, לבצע פולחן] את הכיסאות ואת הפרלמנטים. הם יכולים לבצע ג'האד ולמות למען הדמוקרטיה, אך אינם יכולים לבצע ג'האד ולמות למען אללה. שמעתי את הדרשן שלהם [רמז ליוסף אלקרצ'אוי] בכינוס של מאות אלפים אומר במלוא פה: היזהרו מלחזור לאחור; מותו למען הדמוקרטיה".24

לעומת "האחים המוסלמים", בקרב הסלפים הג'האדים יש מי שהאשימו בכפירה את ממשלת חמאס, אך נזהרו שלא להאשים אישית בכפירה את מנהיגיה ופעילי הזרוע הצבאית, גדודי עז אלדין אלקסאם. למשל אבו אלוליד אלמקדסי, מייסד הארגון הסלפי אלתוחיד ואלג'האד ברצועת עזה כתב: "אנו סבורים שממשלת חמאס בפועל ביצעה [חטאים] ממבטלי האסלאם, ודברים שמביאים להאשמתה בכפירה.25 סוגיית החלת דין התכפיר עליה, על מפקדיה ועל מנגנוניה נתונה לאג'תהאד – שיקול דעת רציונלי בגבולות השריעה.26 אלה שהאשימו את חמאס וממשלתה (החל מ־2007, לאחר זכייתה בבחירות בינואר 2006) בכפירה, טענו כי היא אינה שולטת בעזה על פי השריעה, וכי השתתפה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שניהלה הרשות הפלסטינית. מול טענה זו מעניין לציין את פסיקתו של אלטרטוסי, שהפריך את הראיות. "האשמה בכפירה של חמאס ומנהיגיה משמעה לגרום למוסלמים בעזה שהיא עמדת רבאט [ספר], להרוג זה את זה וכך יוסט לוע האקדח מהציונים היהודים לעבר המוסלמים".27 כאשר נשאל אם מבחינה הלכתית מותר להצטרף לחמאס כתנועה המשכית ל"אחים המוסלמים" השיב בשלילה. לדבריו "האחים המוסלמים" הם קבוצה שיצרה הכלאה בין האסלאם ועולם המונחים החילוני, הליברלי והדמוקרטי. אפשר להילחם נגד הציונים היהודים רק באמצעות חמאס והזרוע הצבאית שלה; זו חובה דתית להילחם עימם.28

את גישתה לאלקאעדה ביטאה חמאס בין היתר בפרשת מסגד אבן תימיה ברפיח באוגוסט 2009. אנשי חמאס פרצו למסגד ביום שישי תוך ירי מסיבי, לאחר שדרשן המסגד, עבד אללטיף מוסא, מנהיג ארגון ג'נד אנצאר אללה (צבא תומכי אללה) המזוהה עם אלקאעדה, הכריז על הקמת אמירות אסלאמית בעזה. בחמאס ראו זאת כמרד בשליט המוסלמי הלגיטימי, דהיינו שלטון חמאס ברצועה. ב־14 באוגוסט 2009 נכנסו אנשי חמאס למסגד אבן תימיה ברפיח, והטילו מצור על תומכי ג'נד אנצאר אללה בטענה כי הם מורדים. בעימותים הרגו את מנהיג הארגון, עבד אללטיף מוסא; את מפקדו הצבאי, ח'אלד בנאת הידוע בכינויו עבד אללה אלסורי; ו־22 מאנשי הארגון. כ־130 נפצעו ועשרות נעצרו.29

אלג'ולאני – בין אלקאעדה ודאעש

דאעש קראה תיגר על ארגוני הג'האד הסלפים ג'האדיים בראשות אלקאעדה, וחברי קבוצות הג'האד למיניהן נקראו אליה שכן עם הקמת הח'ליפות פגה תקפותו של כל ארגון אסלאמי אחר. בראשית מרס 2014 פרסם אלעדנאני נאום מוקלט (בכותרת 3:61 "ונתפלל כי על המכזבים תחול קללת אללה"), ובו תקף את ארגוני הג'האד שפעלו בסוריה ובייחוד את ג'בהת אלנצרה אותה כינה "ג'בהת אלע'דר ואל'ח'יאנה" (חזית של בגידה ומעילה) ואת העומד בראשהי. אלעדנאני טען כי החזית של אלג'ולאני נלחמת נגדם בטענה שהם מורדים הקרובים לכפירה, ונמנעים מלפנות למשפט השריעה.

לנוכח היריבות בין אלקאעדה ודאעש, ובכלל זה על אדמת סוריה, אין תמה כי דאעש מבקרת בחריפות את היאת תחריר אלשאם וג'ולאני על עיצוב השלטון החדש בסוריה שלאחר אלאסד. במאמר המערכת של שבועון דאעש אלנבא מ־6 בדצמבר 2024 באה לביטוי תפיסת המדינה האסלאמית בנוגע למהפכה: "זאת מהפכה ג'אהלית [כלומר לא אסלאמית, ואף אלילית] שחותרת ל'ביסוס תפיסת המדינה', ומתכוונים ודאי ל'מדינה אזרחית' שלמענה נלחמו נגד המדינה האסלאמית. זאת מהפכה ולא ג'האד למען אללה. מהפכת שחרור מ'משטר דיכוי' ששולט שלטון יחיד בבקשה להגיע למשטר אחר, 'דמוקרטי', שבו מחלקים את השלטון. אלה המושגים והיסודות של המהפכות, וזאת הצורה של 'סוריה החופשית' לאחר עידן 'סוריה של אסד'. תמציתה [של המהפכה] היא ניתוץ פסל מכוער ובניית פסל אחר על חורבותיו עם פנים יפות". בעיני "המדינה האסלאמית", מבחינה שרעית יש כאן מאבק "לאומי – נצירי", אך יציאת אזורים משליטה נצירית (עלוית) לשליטת תורכיה החילונית ופלגיה הלאומיים אין פירושה השתחררות מגולם הג'אהליה, אלא מעבר לתקופת ג'אהליה נוספת.30 במאמר המערכת בשבוע שלאחר מכן, לאחר הדחת אלאסד, נכתב כי ארצות הברית, ישראל, רוסיה ואיראן, אימצו את התדג'ין (אסטרטגיית האילוף), הכשירו על אש קטנה חלופה למשטר באדלב והכינו מתכונת של שלטון המקובל מבחינה בין־לאומית שעיקרה שלטון לאומי "קשוח וקשה" עם הרוב המאמין ו"רך" עם "המיעוט" הכופר. לדברי "המדינה האסלאמית", האילוף של הגורמים בסוריה שקיבלו לבסוף את השלטון לידיהם נמשך זמן רב, והמאלפים וידאו כי גופים אלה רציניים בלחימה נגד הג'האד והרס האמונה.

אחת הסיבות שתנועות ג'האדיות הסכימו ללכת בערוץ זה שקרא לו דאעש "הערוץ הג'אהלי", היא שאותם לוחמי ג'האד מבויתים ומאולפים הגיעו למסקנה נחרצת כי אין תועלת בהליכה בדרך הג'האד כדי לחולל את השינוי המקווה, שכן הם עתידים להתעמת עם כוחות הכפירה העולמית ולשלם מחיר כבד. על כן לאחר 13 שנים של ג'האד מהפכני בסוריה, הפך עיקר האמונה של הנאמנות וניעור החוצן לטאא'פיה (עדתיות), והמהפכה קיבלה פירוש כ"לחימה הכרחית" נגד משפחה שלטת [כלומר משפחת אלאסד] ולא מלחמת דת נגד משטר נצירי כופר. מבחינת "המדינה האסלאמית", המילה תחריר קיבלה משמעות חדשה בסוריה שלאחר נפילת שלטון אלאסד: זו השתחררות משלטון האסלאם. בעוד בעיני דאעש שחרור משמעו כי דיני השריעה הם שישלטו.31

ראש תנועת חמאס בחוץ ח'אלד משעל בפגישה עם עיתונאים: "העם הסורי גילה נחישות מופלאה במימוש כמיהותיו". מקור: https://tinyurl.com/3ce8pf4u

אמירות לאחר המהפכה לעומת התבטאויות בעבר: האמנם סתירה? 

ב־6 בדצמבר 2024 התראיין אלג'ולאני לסי־אן־אן, לפני נפילת המשטר אך לאחר השתלטות המורדים על העיר חמאה. כאשר נשאל על היותו מנהיג היאת תחריר אלשאם, שהיא גלגול של אלקאעדה, השיב כי מדובר בפלג אחד בבניית סוריה החדשה שאינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לביצוע משימת העימות נגד המשטר הסורי. כאשר תסתיים משימה זאת, טען, פלג זה אולי יתפרק ויהפוך להיות חלק מהשלטון וממוסדות המדינה. אלג'ולאני ציין בריאיון כי הנסיבות של המקום, הזמן והמציאות מכתיבות את אופן הדיבור ואת השיח. בעת מלחמה ומשטמה, לדבריו, לא מדברים כבעת שלום. על האדם להתפתח בשיח שלו, לגוונו ולהתאימו לתקופה ולמציאות, מכיוון שאדם הקופא על שמריו במחשבותיו ומחזיק באותם עקרונות אינו יכול לנהל חברות או לפתור סכסוכים כמו אלה בסוריה. לשאלת המראיינת בנוגע לסיווגו כטרוריסט, השיב כי על האנשים לבחון מעשים ולא דיבורים. הסיווג של טרוריסט, לדעתו, פוליטי ומוטעה, והפך לנשק שנועד להילחם נגד יריבים פוליטיים. זו מעין אופנה לסווג אנשים כטרוריסטים, כך לכל מדינה יש רשימה של המואשמים בטרור. טרוריסט, הגדיר אלג'ולאני, הוא מי שהורג אזרחים, חפים מפשע ובכוונה תחילה מזיק וכופה עליהם להגר מבתיהם. בהקשר זה טען כי סוגיית הפגיעה באזרחים הייתה סלע מחלוקת בין אלקאעדה לדאעש: הוא טען כי התנגד לחלוטין לפגיעה באזרחים, לפגיעות חסרות הבחנה באנשים בלתי מעורבים או לפתיחה באש לכל הכיוונים. לדבריו, גם כעת בלחימה הם נמנעים מלפגוע באזרחים. לפיכך הגדרת המונח טרוריסט דורשת עיון מחדש ודיוק המונח. את השתתפותו במלחמה בעראק הסביר כמלחמת הגנה על העראקים. בשאלת נוכחות כוחות אמריקניים בסוריה אמר כי סוריה זקוקה היום לפנות לשיח לאומי פנימי, המנותק מהתערבות חיצונית. לאחר נפילת המשטר, טען, לא יהיה עוד צורך בהימצאות כוחות זרים בסוריה. אם נוכחות הכוחות תשרת את התועלות של סוריה – יש לעגן זאת בחוק. על כן הנוכחות העכשווית של כוחות זרים בסוריה איננה בריאה: או שתעוגן בחוק, או שהכוחות הזרים ייצאו ממנה.

בריאיון לרשת אלערביה ב־29 בדצמבר 2024 אמר כי לא ראוי שסוריה תנוהל במנטליות של קבוצות ופלגים, ולכן צפוי שהיאת תחריר אלשאם תפורק במסגרת ועידת השיח הלאומי.32 עוד קבע כי הם רוצים לנהל את השלב הנוכחי בסוריה לא באורח חשיבה של מהפכה אלא של מדינה. לאיראן הציע לעשות חשבון נפש ביחס להתערבותה באזור, שכן סגנונה בסוריה יצר, לדבריו, פצעים רבים. הוא טען כי היחסים בין איראן לסוריה צריכים להתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות, על אי התערבות בעניינים הפנימיים של סוריה ובלי להכניס קנאות עדתית. וכמובן ללא תמיכה במיליציות איראניות במדינה. סוריה צריכה להיות לסורים. לאחר מינויו לנשיא ב־29 בינואר 2025 העניק ריאיון לטלוויזיה הסורית,33 ובו הסביר את חובות המשטר החדש לאזרחיו, ואת המפתח לחזרת המהגרים לסוריה באמצעות פסוק קראא'ני (106:4): "אשר האכילם לעת רעב, והבטיחם מסַכנה". רוצה לומר, המשטר צריך לדאוג לפרנסה ואוכל ולהבטיח את ביטחון האזרחים. את המשטר תיאר כרפובליקני (ג'מהורי), והדגיש את חשיבות הפרלמנט. הבחירות זקוקות לתשתית, ולכן יעברו 4–5 שנים עד שיוכלו להיערך.    

אולם כדי להבין נכונה את תפיסותיו של ג'ולאני, יש לחזור לנאומיו מהעבר. בנאומו מ־13 ביולי 2014  ציטט את פסוק 7 בסורת אלאסראא', 17, המסע הלילי, והתייחס בכלל לנאמר בפסוקים 4–8 בסורה זו, כלומר שתי ההבטחות להעניש את בני ישראל (שהיו הבסיס של חמאס למתקפת 7 באוקטובר 2023). בפסוקים מסופר כי בני ישראל יפיצו שחיתות על פני האדמה פעמיים, ובשל כך אללה יענישם. הכוונה לחורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) וחורבן בית שני (70 לספירה), ויש אומרים כי ההבטחות או לפחות השנייה היא עכשווית. אלג'ולאני קבע כי כבר 1,400 שנה מחכים המוסלמים לקיום הנאמר בפסוק 7 בסורה 17, כלומר שצבא מוסלמי ייכנס לאלקצא, יכלים את היהודים ויחריב את מה שכבשו. מבחינתו, ההוכחה שהדבר אפשרי היא שבין ג'בהת אלנצרה והיהודים מפרידה גדר, ולדבריו "לו רצינו לזרוק לעברם אבנים (מעבר לגדר), היינו כבר מיידים בהם". המוסלמים מחכים למימוש הבטחה קראא'נית זו מהצהרת בלפור ב־1917. משימת שחרור אלאקצא היא בעיניו חוב קדוש ופיקדון שאסור להפר, ואותו נושאים לוחמי החזית. לפי האסלאם (סורת אלאנפאל, 8:27) אסור למוסלמים לבגוד בפיקדון שהוטל עליהם. לפיכך הזהיר את לוחמי החזית שלא להסתפק בשחרור סוריה בלבד, אלא לעבור לאחר שחרורה לשחרור אלאקצא. לדבריו, הדבר היחיד המפריד בין החזית ללחימה נגד היהודים הוא מיגור המשטר העלוי. הוא טען כי היוזמה והמפתח בידי החזית בשל ההקרבה שלה בג'האד, ולכן שחרור אלאקצא הפך מחלום למציאות תוך זמן קצר.

ביולי 2014 ראה אלג'ולאני שעת כושר לשחרור אלאקצא, שכן לדבריו ארצות הברית חזרה מאה שנים לאחור לאחר מלחמותיה באפגניסטאן (2001–2021), בעראק (2003–2011), בתימן ובסומליה (1993). לטענתו היא לא תשוב לדרוך על אדמת המוסלמים, ולכן בשלה העת שלוחמי החזית יקטפו את פירות הג'האד שלהם ושל אלקאעדה. בניגוד להתבטאויותיו בעבר בפרט ושל החזית בכלל – ששמו דגש על המלחמה באלעדו אלקריב (האויב הקרוב), דהיינו המשטר העלוי שנחשב כופר, ולא הרחיבו מלל כלל על אלעדו אלבעיד (האויב הרחוק) כלומר ארצות הברית וישראל או "הברית הציונית–צלבנית" – נאום אלג'ולאני ביולי 2014 היה בבחינת נקודת מפנה חשובה, שבה קבע כי לאחר חיסול המשטר העלוי תשוחרר אלאקצא. הפרסומים של החזית עד לנאום עסקו בעיקר בלחימה נגד המשטר הסורי, והייתה בהם התייחסות מעטה לישראל, לעיתים בעקיפין או במשתמע.34 נאום אחר ב־28 בספטמבר אותה שנה, תחת הכותרת הפיוטית "לאהל אלופאא' יהונ אלעטאא'" (לאנשי הנאמנות, העומדים בהבטחתם יקל המתת, כלומר הם נכונים להקריב את עצמם למימוש הבטחתם), נועד להשיא עצה למוסלמים הסונים בעקבות המתקפה המערבית על דאעש, ולהזהיר את הכופרים – האמריקנים ובני בריתם – מתוצאות מסע הצלב החדש שלהם.35 המתקפה המערבית על דאעש בסוריה ובעראק יצרה מציאות שבה החזית נלחמה בעת ובעונה אחת הן נגד האויב הקרוב – משטר אלאסד – הן נגד האויב הרחוק – ארצות הברית (המלחמה נגד ישראל לא זכתה להבלטה ולהרחבה בנאום).

אלג'ולאני האשים את ארצות הברית שמתחילת ההפגנות נגד המשטר בסוריה (2011) והנפת דגל הג'האד נגדו ניסתה לסכל זאת באמצעים שונים. לאחר כישלון ניסיונות אלה החליטה להתערב צבאית, ולנצל את העילה שסיפק לה תנט'ים אלדולה (ארגון המדינה) –36 דאעש. כלומר אלג'ולאני רמז לשיתוף פעולה בין המשטר העלוי והברית הצלבנית שמשרתת אותו. לפיכך עודד את אנשי החזית להילחם נגדם,37 ואמר כי הגיע תורם למלחמה חדשה נגד עובדי הצלב ומשתפי הפעולה עימם מקרב חת'אלה אלערב (חלאת הערבים). בהקשר זה ציטט בתי שיר של המצביא המוסלמי החשוב, ח'אלד בן אלוליד, בעת שכבש את אלשאם (בין השנים 634–638, בתקופת ח'ליפותו של עמר בן אלח'טאב), ועודד את לוחמי החזית למגר את הכפירה בסוריה כמו בעת שחרורה משלטון הביזנטים בימי עמר. הוא סבר כי המתקפה הצלבנית תכפיל את פעולות החזית נגד המשטר העלוי, והבטיח שהחזית תמשיך לשבת בנקודות אסטרטגיות ולבצע ג'האד (כינה זאת "מראבטה") נגד המשטר העלוי ובני בריתו. אלג'ולאני הדגיש כי המתקפה הצלבנית תביא להעתקת המערכה ללב מדינות המערב, ואת מחיר המלחמה לא ישלמו רק מנהיגי המערב אלא בעיקר האזרחים, שכן לדבריו לא ייתכן כי המוסלמים כציבור יראו את בניהם מופצצים ונהרגים במדינות מוסלמיות בעוד אזרחי המערב חיים בבטחה במדינותיהם. הוא שאל את האמריקנים אם שכחו את הרוגיהם בעיראק, באפגניסטאן ובסומליה, ואת מראות 11 בספטמבר, והזכיר את הלקח שלימדם אסאמה בן לאדן – שהפתרון היחיד למנוע מלחמה עם לוחמי הג'האד הוא למשוך את ידם מן האזור, להפסיק את תמיכתם ומתן חסותם ליהודים ולהימנע לגזול את אוצרות המוסלמים.38

חזבאללה "זכתה" מאלג'ולאני לכינוי "חזב אלשיטאן" (מפלגת השטן). לדבריו, הם יילחמו בסונים בלבנון כפי שעשו בסוריה. זאת מכיוון שהם נלחמים בסונה כנקמה על רצח אלחסין בן עלי בכרבלאא' (680 לספירה), שהוא אמתלה בידי איראן להקים מחדש את האימפריה הפרסית. לפי נאומו, נצראללה אותו כינה בגנאי "חסן המסכן", גרר את לבנון למלחמה פנימית ולא למד לקח מהפגיעה הקשה של לוחמי הג'האד במשטר העלוי ובחזבאללה, וממה שאירע לשיעים בעיראק. אלג'ולאני קרא לסונים בלבנון להרחיק את בניהם מהצבא, שלדעתו עושה דברו של חזבאללה, ולצרפם לשורות לוחמי הג'האד. היהודים ופלסטין, כאמור, לא תפסו אמנם מקום מרכזי בנאומו להוציא כמה אזכורים, לעומת נאומו ביולי שבו לא הוזכרו כלל. לדבריו, המאבק ההיסטורי של המוסלמים היה נגד שלושה אויבים: האימפריה הפרסית, האימפריה הביזנטית והיהודים. בעבר נטתה הכף לצד המוסלמים, וכך יקרה גם כעת שכן "האמת [קרי האסלאם] על העליונה והשקרים הם שפלים". לפי אלג'ולאני, מפת המאבק די דומה לעבר: עראק, סוריה ולבנון נשלטות בידי "החולמים להשיב את פאר הפרסים", כלומר השיעים, דהיינו איראן; מדינות המפרץ ומצרים בידי הביזנטים, שממשיכיהם הם האמריקנים, באמצעות השליטים הבוגדים במדינות אלה; ואילו פלסטין וירדן בידי היהודים. כל אחד מאויבים אלה, הדגיש, שואף להתפשט ולהרחיב את תחום השפעתו, ואילו לוחמי הג'האד מסכלים ומפוגגים את חלומותיהם.

את הסתירה בין התבטאויותיו בעבר ובין התבטאויותיו (הפומביות) לאחר הדחת משטר אלאסד מפרשים פרשנים כמהפך שחל בגישותיו ובהשקפותיו. יש שהעניקו כותרות כמו: "ג'ולאני: ממקאתל (לוחם) לרג'ל דולה (איש מדינה)";39 "מהמדים הצבאיים לחליפה".40 "מהעמאמה (מגבעת) [של לוחם הג'האד] לבד'לה (חליפה) [של הפוליטיקאי].41 אפשר להסביר את התבטאויותיו באמצעות המונח שהשתמש בו אלט'ואהרי במסמך ההנחיות הכלליות לפעולת הג'האד מ־2013. הוא כתב כי ההנחיות לפעילי הג'האד הן מתוך הסיאסה השרעית (ניהול מדיניות על פי השריעה) ששואפת להביא תועלות ולמנוע נזקים. אחת ההנחיות ברוח זאת הייתה לא להילחם נגד כיתות הסוטות מדרך הישר, דוגמת השיעים, האסמאעילים, הקאדיאניה והצוּפים, כל עוד אלה אינם נלחמים נגד הסונים. עקרון נוסף הוא לא לפגוע בנוצרים הגרים במדינות האסלאם, ואם הם תוקפים – יש להסתפק במידה כנגד מידה. על פי ההנחיות ברוח הסיאסה השרעית, הקדימות והעדיפות יינתנו לעימות נגד אויבי האסלאם ויריביו, ולכן הכלל שאימצה אלקאעדה ביחס לקבוצות האסלאמיות האחרות הוא: "נשתף פעולה במה שאנו מסכימים עליו, ונשיא עצה זה לזה במה שאנו חלוקים לגביו".

אלג'ולאני מתאמץ להציג תדמית חדשה של מנהיג אסלאמי מתון ופרגמטי. בינתיים הוא מצליח לשכנע גורמים במערב, ובראשם ארצות הברית וגורמים בעולם הערבי והמוסלמי, ברצינותו לבנות את סוריה החדשה. בריאיון לניו יורק טיימס ב־17 בדצמבר 2024 אמר כי אדמות סוריה לא ישמשו למתקפה נגד ישראל, וכי הם מחויבים להסכם הפרדת הכוחות (1974). באותו ריאיון ביקר את כניסת ישראל לאזור החיץ בין ישראל לסוריה.42 את השפה שהוא משתמש בה, ובמיוחד כלפי המערב, אפשר להסביר באמצעות עקרונות השיח האסלאמי בעידן הגלובליזציה שקבע אלקרצ'אוי.43 את העקרונות גיבש על בסיס פסוק 125 בסורת אלנחל, 16. לפי פסוק זה הדעוה – הטפה ועשיית נפשות – תיעשה בחכמה, בדברי מוסר נעים ובהתנצחות עם החולקים עליך בדרכי נועם. אחד העקרונות שגזר אלקרצ'אוי לשיח האסלאמי היום הוא הצורך לדבר עם אנשים בלשונם כדי שיבינו (על בסיס הכתוב בקראא'ן 14:4). את העיקרון הסביר: "אין הכוונה רק לדבר עם הסינים בסינית ועם הרוסים ברוסית. אלא המובן הוא עמוק יותר: לדבר עם האנשים במזרח בלשון אנשי המזרח ובמערב בלשון אנשי המערב. [כמו כן] לדבר במאה ה־21 בלשונם ולא בלשון המאות שעברו".44 אחד העקרונות – לדבר אסלאמית בעידן הגלובליזציה – הוא לא לפנות למי שיש עימו מחלוקת בתואר "כופר", אף אם המוסלמים סבורים כך, אלא לכנותו "לא מוסלמי". כך, הסביר אלקרצ'אוי, "לא ויתרנו על האמונה שדתנו היא [דת] האמת, וכי כל מי שאינו מאמין בשליחות מחמד הוא כופר".45 העיקרון המנחה בבחירת המונחים בפנייה לכופרים הוא כי המהות היא לא השם שבו משתמשים, אלא תוכנו. סביר להניח כי גם אלג'ולאני מאמץ זאת.

הפגישה בין אחמד אלשרע לשיח' אסאמה אלרפאעי, 10 בינואר 2025. מקור: https://tinyurl.com/2bher5pa

סוריה בעידן אלשרע – ממדינה עלוית למדינה אסלאמית

משטר הבעת' ששלט בסוריה ממרס 1963 הציב אתגר אידיאולוגי, פוליטי, חברתי וכלכלי, ל"אחים המוסלמים". הוא דחק אותם מלב הקונצנזוס במדינה, ועלה על דרך המאבק האלים. המשטר ביקש לייעד לאסלאם תפקיד שולי ואף זניח בחיי החברה והמדינה. כחלופה לאסלאם הציע את הערביות החילונית מבית מדרשו של מישל עפלק, מייסד הבעת', כמסגרת זהות בסיסית ברמת הפרט, הקהילה הפוליטית ואף האומה הערבית כולה.46 חאפט' אלאסד אימץ תפיסה הרואה באסלאם נדבך חשוב בתולדותיה ובמורשתה התרבותית של האומה הערבית, אולם לא דת הלכה המכתיבה את אורח החיים. האב ובנו אימצו מדיניות אסלאמית שנועדה להפוך את סוריה למדינה מוסלמית, השואבת לגיטימציה דתית מאימוץ האסלאם ומוסדותיו. עם זאת, בשאר נמנע מלפתוח את נאום ההכתרה שלו באמירת הבסמלה (בסם אללה אלרחמאן אלרחים), רכיב הכרחי בנאומו של כל פוליטיקאי שמכבד את עצמו בעולם הערבי מוסלמי, וכך הלך בעקבות אביו שנמנע אף הוא מלפתוח כך את נאומיו או לכלול בהם מוטיבים דתיים כלשהם. כמו אביו גם בשאר הקפיד לטפח תדמית למראית עין של שליט מאמין המחויב לאסלאם ופועל בשמו. למשל בתקשורת הסורית דווח דרך קבע על השתתפותו בתפילות החג במסגד.47 משטרי אלאסד, האב והבן, אמנם הכירו בכוחו ובמעמדו של האסלאם, אך ביקשו לקיים הפרדה בין דת ומדינה ולשלול את תפיסת האסלאם הפוליטי שעמדה בין השנים 1976–1982 בבסיס המרד של "האחים המוסלמים" נגדו.48

בסוריה שלאחר הדחת בשאר שולט שלטון אסלאמי. את דבר המשטר החדש הציג ראש ממשלת המעבר, מחמד אלבשיר, בדרשת יום שישי ב־13 בדצמבר 2024, במסגד האומיי בדמשק. בדרשתו כינה את ניצחון המהפכה בסוריה "ניצחון (נצר) והכרעה ברורה (פתח מבין)". צמד מילים זה הוא מהקראא'ן (61:13). בהקשר לניצחון ציטט אלבשיר את שני הפסוקים הראשונים של סורת אלפתח (48), שירדה בעקבות שחרור מכה מעבודת האלילים על ידי הנביא מחמד. אחד ההסברים שהציע להצלחת המהפכה הוא דרכו של אללה בניהול היקום: העריצים אחריתם להיעלם, ואילו המדוכאים ינצחו. בהקשר זה ציטט את הפסוק הקראא'ני מסיפור פרעה ובני ישראל (28:5): "אללה עשה חסד עם בני ישראל שדוכאו במצרים על ידי פרעה, ושם אותם לאדוני הארץ וליורשיה". באותו אופן אללה עשה חסד עם הסורים והעניק את ניצחון המהפכה על עריצותו של בשאר אלאסד. בדרשתו ציטט חדית' מפי הנביא בשבח אלשאם: "אם אנשי אלשאם מושחתים אין טוב בכם. קבוצה מאומתי לא תחדל לנצח [את אויביה], לא יזיק להם מי שנטשם, עד יום הדין [הם יהיו כאלה]".49 מסורת זו נודעה בשם "העדה הנעזרת על ידי אללה [לנצח את אויביה", ובחלק מגרסאותיה מצוין כי קבוצה זו נמצאת בירושלים ובמבואותיה. לוחמי הג'האד בפלסטין ובכללם חמאס רואים עצמם כעדה זו. אלבשיר ציטט בנאומו את הפסוק הראשון בסורת אלאסראא' (17), המתייחס למסעו הלילי של מחמד ממכה לאלמדינה. הפסוק הוא נר לרגלי חמאס לחובת הג'האד לשחרור פלסטין, ובראשה אלאקצא.

מחמד אלבשיר, ראש ממשלת המעבר בסוריה, בדרשת יום שישי במסגד אלאמוי בדמשק, 13 בדצמבר 2024. מקור: https://tinyurl.com/3wmevdhm

את נאומו הראשון לאחר מינויו לנשיא סוריה פתח אלשרע באמירת "בשם אללה הרחמן הרחום, השבח לאללה ריבון העולמים, והתפילה והשלום על שליחו האמין ועל משפחתו וחבריו כולם". בתחילת נאומו הדגיש כי סוריה שוחררה בראש ובראשונה בזכות חסדו של אללה, ורק לאחר מכן בזכות המאמץ האנושי וההקרבה.50 אחד מאנשי הדת (עלמאא') הסורים הבכירים ששבו לסוריה לאחר ניצחון המהפכה הוא שיח' עבד אלכרים אלרפאעי, המפתי של סוריה, ששב לדמשק ב־5 בינואר 2025 לאחר היעדרות של 13 שנים. אלרפאעי היה ממתנגדיו הבולטים של משטר אלאסד, ועם שובו נערכה לו קבלת פנים ציבורית מיוחדת במסגד שהקים אביו. אלרפאעי משמש יו"ר "אגודת (ראבטה) אנשי הדת של אלשאם" ו"המועצה האסלאמית הסורית".

בנובמבר 2021 בחרה המועצה באלרפאעי למפתי של סוריה, כאשר הרקע למינוי היה ביטול המשרה על ידי בשאר אלאסד, ופיטוריו של המפתי דאז, שיח' אחמד בדר אלדין חסון. אלרפאעי ביקר בחריפות את המשטר ואת האלימות שהפעיל נגד המורדים. לפיכך באוגוסט 2011 הצרו כוחות הביטחון הסוריים את צעדיו, פשטו על מסגד שנקרא על שם אביו והיכו את השיח' ואת המפגינים. המשטר מנע מאלרפאעי לדרוש במסגד, והוא נאלץ לעקור מסוריה לתורכיה. אלרפאעי יצא בחריפות גם נגד דאעש וגישתה התומכת בהאשמה בכפירה של מוסלמים. מבחינה רשמית הוא מכחיש את חברותו ב"אחים המוסלמים",51 ומעדיף להציג עצמו כשייך לאסכולה השאמית של אנשי הדת, שהיא נטולת מגמה פוליטית. אולם הוא חבר במועצת הנאמנים של "האיחוד העולמי של אנשי הדת של המוסלמים", גוף פסיקתי שהקים אלקרצ'אוי ב‏־2004. האיחוד אמנם אינו גוף רשמי של "האחים המוסלמים", אך פסיקותיו חושפות הזדהות עימם ועם חמאס והג'האד בפלסטין בפרט.

ב־2021 פרסם מזכ"ל האיחוד, שיח' עלי אלקרה, הודעה באתר האיחוד ובה בירך את אלרפאעי לרגל היבחרו למפתי,52 ומייד לאחר חזרתו לסוריה בינואר 2025 זכה הנושא לכותרת באתר האיחוד.53 אלרפאעי מקובל בחוגי "האחים המוסלמים", והדבר משתקף למשל בהודעת המפקח הכללי (אלמראקב אלעאם) שלהם בסוריה לרגל בחירתו של אלרפאעי למפתי של סוריה.54

אין תמימות דעים בעולם האסלאמי בנוגע למהפכה בסוריה. בשבועון "המדינה האסלאמית" אלנבא מ־5 בדצמבר 2024 נכתב מאמר בכותרת "סוריה החופשית וסוריה של אלאסד!". במאמר זה הובעה גישת דאעש למהפכת אלג'ולאני: "זאת היא מהפכה של ג'אהליה שחותרת 'להשריש את תפיסת המדינה' ובאופן מוחלט הם מתכוונים ל'מדינה אזרחית' שהם נלחמו למענה נגד המדינה האסלאמית. זאת מהפכה ולא ג'האד למען אללה. זו מהפכת שחרור מ'משטר דיכוי' עריץ במטרה להגיע למשטר אחר 'דמוקרטי', שבו מחלקים את השלטון". מבחינת דאעש מדובר בהפלת פסל מכוער, ובניית אחר עם פנים יפים על שרידיו.55 חמאס, לעומת זאת, בירכה את העם הסורי על הצלחתו לממש את כמיהותיו לחירות ולצדק, וקראה לכל רכיבי העם הסורי לאחד את שורותיו ולהתעלות על כאבי העבר. היא ציינה בכרוז כי העם הסורי יכול להתמודד עם כל האתגרים ולעבור את השלב הרגיש הזה, מה שיאפשר לסוריה ולעמה למלא את תפקידם ההיסטורי והמרכזי בתמיכה בעם הפלסטיני ובהתנגדותו, כלומר בחמאס.56

שיבת השיח' אסאמה אלרפאעי לדמשק, ינואר 2025. מקור: https://iumsonline.org/ar/ContentDetails.aspx?ID=37076

סיכום

הגוף שהוביל את המהפכה בדצמבר 2024 הוא היאת תחריר אלשאם והעומד בראשו, אבו מחמד אלג'ולאני (אחמד אלשרע). התבטאויותיו לאחר המהפכה נראות לגורמים במערב מתונות בהשוואה להתבטאויותיו מ־2014, אז היה מחויב ארגונית לאלקאעדה, אך כדי להעריך את תפיסותיו יש לשים לב כי הביטוי תחריר אלשאם רחב יותר משחרור סוריה משלטונו של אלאסד בן הדת הנצירית־אלילית בעיני הסלפים הג'האדים, ויש קשר ישיר במסורת המוסלמית בין אלשאם ובין פלסטין. את ההתבטאויות הכביכול מתונות בעיני המערב אפשר להסביר מבחינה אסלאמית לנוכח המונח אלסיאסה אלשרעיה שאימצה אלקאעדה ב־2013, שמהותו לשקול תועלת מול נזק בכל פעולת ג'האד. העובדה שדאעש רואה בהיאת תחריר אלשאם ובג'ולאני גרסאות מאולפות ומבויתות של הסלפיה הג'האדית, יכולה להצביע על ההבדל האידיאולוגי והשסע התפיסתי בין דאעש ואלקאעדה.

הגורמים ששולטים כרגע בסוריה ומגבשים את דפוסי המשטר בה הם אנטי־שיעים, ובמהותם נגד "האחים המוסלמים" וחמאס, אך הדבר אינו הופך אותם לבני ברית טבעיים של ישראל ולשוחרי שלום. כפי שאמר ג'ולאני בנאומו ב־2014, המוסלמים מחכים למעלה מאלף שנים להיכנס לאלאקצא ולהחריב את שכבשו היהודים, כאשר מה שמפריד בין ג'בהת אלנצרה בסוריה ליהודים זו גדר. משימת שחרור אלאקצא היא, בעיני אךג'ולאני, חוב קדוש ופיקדון שאסור להפר, ואותו נושאים לוחמי החזית. יש להניח כי דברים אלה הם עדיין אבן יסוד בהשקפותיו, ואולי ביתר שאת לאחר שהצליח להדיח את משטר אלאסד. ימים יגידו היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו. כבר כעת אפשר לקבוע כי האסלאם חזר לסוריה – מתקופת משטר אלאסד, האב והבן, שבה האסלאם היה נוכח אך הוצנע – למשטר שדובריו בחלקם מדברים אסלאמית. המשטר בסוריה היום נגד איראן, ואינו רוצה בנוכחותה, אך יכול להיות כר פורה לארגונים סוניים ולהתנגדות אסלאמית לישראל ובראשה חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני.      

מאמר זה הוא עיבוד לסקירה רחבה יותר שהפיץ אמ"ן בינואר 2025.