100 שנים מ"קיר הברזל" ל־7 באוקטובר – הקמה מחדש
ב־7 באוקטובר 2023 נשמטה הקרקע תחת רגליה של תפיסת הביטחון הישראלית, כאשר מתקפת הפתע של חמאס חשפה פערים עמוקים בין עקרונות התאוריה לביצוע בשטח. ביום אחד קרסו כל ההנחות שעמדו בבסיס הדוקטרינה הצבאית של צה"ל, ובראשן "קיר הברזל" - אותו רעיון יסוד ציוני שהצביע עליו זאב ז'בוטינסקי כבר בשנות ה־20 של המאה ה־20, ולפיו רק כוח הרתעה מוצק יוכל להביא את הערבים להשלמה עם קיומנו. בחיבור זה אבקש לבחון את הרלוונטיות של "קיר הברזל" לבוקר 7 באוקטובר ועד היום.
תפיסת הביטחון של דוד בן גוריון נשענת על שלושה מרכיבים: הרתעה, התרעה והכרעה. לפיה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להילחם מלחמות ארוכות, ולכן היא נדרשת למכת מנע, לתמרון מכריע ומהיר ולכוח צבאי איכותי ומתוחזק. במבחן 7 באוקטובר לא החזיקו שלושת העקרונות הללו מים. ההתרעה נכשלה, לא רק מבחינת מודיעין אלא בעיקר בשל תחושת ביטחון עצמי מופרזת שגרמה להזנחת קו הגבול. ההרתעה קרסה משום שחמאס ערכו במשך חודשים אימונים על גדר מערכת הביטחון, ללא שיניפו לעברם "דגלים אדומים", ובשבת השחורה אף פעלו באכזריות. ההכרעה הושגה, אך רק לאחר חודשים ארוכים של לחימה.
במאמרו "על קיר הברזל" (1923) טען זאב ז'בוטינסקי כי הערבים לא יסכימו מרצונם לוותר על ארץ ישראל, ולכן על היהודים להקים מולם "קיר ברזל" - חומת כוח שאותה לא יוכלו לפרוץ ושתגרום להם להבין שאין בכוחם לנצח. ארבעה עקרונות נבעו מתפיסה זו והשפיעו על תפיסת הביטחון הישראלית:
1. עליונות צבאית איכותית. השקעה עקבית בטכנולוגיה, במודיעין ובאימונים;
2. הרתעה מתמשכת. תגובה קשה ומידית בכל זירה;
3. אמון בכוחנו העצמי. הסתמכות מינימלית על כוחות חיצוניים;
4. הכרה במאבק ארוך טווח. הבנה ששלום יושג רק לאחר שהאויב יפנים את מגבלותיו.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 עיצבו העקרונות הללו מציאות שבה ישראל נהנתה מיחסי כוחות מובהקים לטובתה, גדר גבול חכמה, מערכת "כיפת ברזל" וסיוע אמריקני, בעוד הביטחון בהישענות על "קיר ברזל" טכנולוגי הפחית ערנות והוביל להזנחת רכיבי שטח, כוננות ואש קרקעית.
בימים שאחרי אותו יום נראה כי הן הדרג המדיני הן הדרג הצבאי הפיקו כמה לקחים: ראשית, ההתרעה איננה הגורם היחיד, ואין מקום לתופעה של "עיוורון מודיעיני" שבו הטכנולוגיה מחליפה את החשיבה העצמאית. כיום התפיסה היא שהתרעה אינה רק תפקיד של יחידת מודיעין, אלא שילוב של הדרג המדיני, של הקצין בשטח ושל ההיגיון הבריא.
שנית, המונח הרתעה עבר מהפכה. חמאס לא נרתעה מכוחו של צה"ל. היא הבינה שישראל בולמת את עצמה מול אזרחים, מול דעת קהל עולמית ומול פוליטיקה פנימית וחיצונית כאחד. הרתעה שהייתה פעם פשוטה וברורה "אם תתקוף, תשלם" הפכה לא פשוטה. לאחר 7 באוקטובר החלה ישראל לשדר מסר חדש, שבמרכז - המערכה בעזה אינה עוד מבצע קצר כבעבר, אלא מערכת התשה עמוקה שכוללת חיסול הנהגה, פגיעה בתשתיות והכרעה תודעתית. ההרתעה היום כוללת נוכחות בשטח, כוננות קבועה והצגת עוצמה שאינה רק צבאית אלא גם מוסרית, חינוכית ואזרחית.
שלישית, ההכרעה כפי שהכרנו אותה בעבר (לדוגמה חציית התעלה, צילום של מנהיג אויב נכנע, תמונת הצנחנים בכותל) השתנתה אף היא. היום כאשר אנו נלחמים מול אויבים מבוזרים, תת־קרקעיים, שנטמעים בחברה אזרחית – נעשתה ההכרעה לתהליך. היא איננה סיום הקרב בהכרח, אלא דרך ניהולו ושחיקת של האויב במערכה ארוכה של לחימה.
כחייל לוחם שהתגייס באותה תקופה, ובד בבד כאזרח שחי את המציאות הישראלית, אני חש ש־7 באוקטובר לא היה רק אירוע ביטחוני אסוני אלא רעידת אדמה תודעתית. הבנתי כי תפיסת הביטחון אינה רק עניין של הדרגים האסטרטגיים, אלא שייכת לנו. היא מתחילה ברוח, ומסתיימת באחריות המשותפת שלנו לקיום כאן.
העיסוק במושגים כמו התרעה, הרתעה והכרעה נוגע לשאלה איך אנחנו בונים מדינה שמגיבה לאיומים ובו בזמן לומדת מהם. מדינה שלא שוקעת בקונספציות אלא שואפת להשתנות. ברעיון "קיר הברזל" הדגיש ז'בוטינסקי שעל היהודים להקים קיר בלתי עביר מול הערבים, כדי שיבינו שאין טעם להילחם - ורק אז יפנו להסכם. מאה שנים לאחר מכן נוצרה אשליה של הרתעה, תוך זלזול ביכולות האויב ובכוונותיו. על כן המסקנה המתחייבת מ־2023 איננה לבטל את "קיר הברזל", אלא להקימו מחדש. לא רק בכוח, אלא גם באמונה בצדקת הדרך ובכנות של ההרתעה. הרוח הישראלית שצמחה מן השכול, לכידות העורף, האומץ של החיילים והמנהיגות הצבאית בשדה הקרב - הם לבני הבסיס לשיקום הקיר.