ספר דיגיטלי: מלחמת "חרבות ברזל" - קובץ מאמרים

תוכן העניינים

הקדמת מפקד מרכז דדו

הקדמת המחבר

שער א - תרבות צבאית ודפוסי חשיבה

שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: מה האיזון הנכון לצה"ל במתח בין שימור הקיים (תפיסתית, ארגונית, תהליכית), להשתנות ובתוכה לחדשנות? כיצד ניתן להתמודד עם השפעה איטית ומתמשכת של דפוסי פעולה המתאימים לבט"ש בגבולות ולמב"ם, אך לא למלחמה, על התרבות הארגונית של צה"ל? האם אפשר לקיים מנגנונים ברי קיימא שיצביעו על מגמה של הערכת חסר, ועד כדי זלזול באויב כלשהו? כיצד לפתח יכולת מחקרית של תפיסות העומק והתפיסות האופרטיביות של האויב?

תחושת השליטה במציאות כמרכיב בתרבות הארגונית של צה"ל

מאמר זה יציע כי במפקדות הבכירות בצה"ל התפתחה תחושת שליטה גבוהה במציאות. התחושה התפתחה מתוך עשייה מבצעית בעיקר במב"ם ובסבבים בעזה, עשייה שהתבססה על התפתחות של יכולות טכנולוגיות בעיקר במודיעין (ובו – בעיקר בסייבר), בתקיפה מדויקת, במערכות שליטה ובקרה, במערכות הגנ"א ובמערכות הגנה בגבולות. תחושת השליטה במציאות נסמכה על עליונות מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית בהקשרי תקיפת מטרות, סיכול פח"ע ותיחום הסלמה שהוכיחה עצמה פעם אחר פעם. תחושה זו נמתחה, בטעות, גם לכדי תחושת עליונות באשר להבנת המניעים היסודיים, האינטרסים הייחודיים והשיקולים בהפעלת הכוח של מנהיגי האויב. התפתחות תחושת השליטה במציאות יכולה להסביר היבטים בהפתעת שבעה באוקטובר ובקשיים לתת לה מענה מיידי

העתיד כבר כאן?

דמותם של המפקדים בצה"ל הושפעה מהשינויים הרחבים שחוותה החברה הישראלית בעשורים האחרונים - ובמוקדם המהפכה הנאו־ליברלית החולפת שהשפיעה על כל היבטי החיים במדינה, ממקרו־כלכלה ועד לרומנטיקה ותרבות פנאי. מאמר זה מבקש להצביע על הקשר בין השפעותיה של מהפכה זו בישראל ובין דפוסי קבלת ההחלטות של הפיקוד הבכיר בצה"ל ביחס לסוגיות מערכתיות, כאלה שמקיפות הן היבטי בניין כוח והן היבטי הפעלת כוח. זה מאמר ראשון בסדרת מאמרים של הכותבים שיעסקו בנושא. תחת השפעת העידן הנאו־ליברלי וההגמוניה של הכלכלה הפיננסית, הפכה הפרקטיקה המכונה "היוון", המרת תזרים כסף עתידי לסכום כסף מסוים בהווה, לנפוצה בקרב פרטים וארגונים. בדומה לפרקטיקות חשבונאיות נוספות, גם פרקטיקה זו זלגה מהעולם העסקי לעבר תחומי חיים נוספים. כיום אפשר למצוא ארגונים בתחומים שונים ואף גופים ציבוריים העוסקים בהיוון כחלק מתהליך רציונליזציה של קבלת ההחלטות שלהם, מסוגיות של מחקר ופיתוח ועד למכלול היבטי מדיניות ציבורית. עם זאת, לא ניתן להסביר את השימוש הנפוץ בפרקטיקת ההיוון רק כהעדפה נגלת להווה על פני העתיד או רק חשש מוצדק מחוסר וודאות וסיכונים. בעידן הנאו-ליברלי, לפרט יש מגוון כלים לא רק כדי לחשוב על העתיד, אלא גם כדי להגשימו

"לחשוב מהר, לחשוב לאט" בעזה

מאז 7 באוקטובר 2023 נעשים ניסיונות שונים להציע הסברי עומק למחדל, בעיקר מתחומי המודיעין, התפיסות, היקף הכוחות והנורמות המבצעיות. מאמר זה מנסה להשתמש בהמשגה של פרופ' כהנמן על דפוסי החשיבה כדי לנתח את הפסיכולוגיה הארגונית של צה"ל ולטעון שדפוס החשיבה המהיר והאינטואיטיבי היה המרכזי בהערכות המודיעין וקבלת ההחלטות ביחס לחמאס

מדוע חזבאללה ואיראן הופתעו מפעולות ישראל?

המאמר מנסה להציע הסבר נוסף לעובדה שחזבאללה ואיראן הופתעו מהמכות המקדימות של ישראל על אף שהן היו תוך כדי עימות מתמשך ולא בגדר מתקפת פתע: השערה לפיה שני אויבים אלה, אשר תפיסת המלחמה שלהם מבוססת על רעיון "ההתנגדות", הכולל הרתעה תוך כדי עימות כדי לצמצם האפשרות להסלמתו, תגובתיות, הדדיות (שמירת "כללי משחק") וכדומה - הבינו והניחו כי עקב ההרתעה הבסיסית שהם ייצרו, ישראל נאלצה לאמץ את דרכי פעולתם (מב"ם, "מתחת לסף המלחמה", אי רצון בהסלמה). "הקונספציה" שלהם הקשתה עליהם להבין ולהשתנות במהירות המתאימה אל מול העובדה הגלויה כי ישראל "חזרה" לתפיסה ההיסטורית של מלחמות מכריעות המתחילות במתקפת פתע

חמאס כארגון צבאי: "החלופה" שלא הובנה בשנים שלפני הפתעת 7 באוקטובר

המאמר טוען כי בין שני התחומים - הערכת כוונות אסטרטגית ומודלי התרעה מפורטים המבוססים בין היתר על סימנים מעידים טקטיים, "מסתתר" תחום ביניים עקרוני – היכולת להבין את הרובד האופרטיבי - מה היא תפיסת המלחמה, מאפייני "מכונת המלחמה" ותוכניות המלחמה של האויב, מתוך מידע עקרוני, כמותי, הנגיש לקציני מודיעין ומפקדים רבים. צורת ניתוח זו רלוונטית גם להבנת הכישלון בשבעה באוקטובר. לאורך המאמר מוצגים כמה תחומים שבהם היה פוטנציאל להצביע בצורה נכונה על "סוג האויב" וכמה תנאים שיש לעמוד בהם כדי להצליח לייצר חלופות תפיסתיות חדשות. לבסוף, מוצגים כמה לקחים כשהמרכזי שבהם הוא הצורך בחיזוק המחקר התפיסתי-תורתי והחשיבה האופרטיבית על האויב

שער ב - אסטרטגיה צבאית עדכנית

שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם אפשר ליישם את גישת התמרון (לדוגמה איגופים רחבים) בלוחמת היבשה בשטחים בנויים וחקלאיים המאפיינים את גבולות לבנון, סוריה וירדן? 2. מה הם הלקחים בהקשר כיבוש שטח והחזקתו, לצרכים צבאיים וכקלף מיקוח מדיני, תוך השוואה בין עזה, לבנון וסוריה? 3. כיצד ניתן לפתור את המתח בין הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמת/מתקפת מנע, לבין הצורך להסתיר הכנות כדי להפתיע?

הרובד הצבאי של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל לאור מלחמת "חרבות ברזל"

המאמר טוען כי ניסיונות העבר להתאים את מרכיבי תפיסת הביטחון - הרתעה, התרעה והכרעה לצרכי הביטחון של ישראל, כשלו עקב אי התאמה משמעותית לאופי העימותים שלנו, שהם ארוכים מטבעם, רגישים במיוחד להפתעות ועוד. לאחר הדיון בניסיונות אלו, מוצעים המרכיבים הבאים: אורך נשימה לאומי וצבאי לעימותים מתמשכים; גמישות - התאוששות מהירה מהפתעות שהתרחשו בתחילת הלחימה, תוך כדי המשכה; הוכחת יתרון יחסי בהתמודדות מול איומים חדשים שפיתח האויב, ואתגור האויב באמצעות פיתוח יכולות שהוא לא התכונן אליהן; הרתעה באמצעות הוכחת אורך נשימה, התאוששות מהפתעות והוכחת יתרון יחסי מול אתגרים חדשים, בשונה מהרתעה קלאסית מבוססת ענישה או מניעה

מלחמת מנע: היעלמותה מסל הכלים הביטחוני והצורך בחזרתה

מלחמת מנע/מכת מנע היו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, כאשר זו זיהתה איום משמעותי המתפתח אצל אויביה ופעלה להסירו טרם התממשותו. מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ומלחמת לבנון השנייה מול חזבאללה, צה"ל לא יישם דפוס פעולה זה, ושני ארגונים אלו התפתחו לאורך של כמעט שני עשורים לצבאות טרור המאיימים על ישראל איום משמעותי. במקומו התפתחו גישות פעולה של מניעת/צמצום התעצמות מתחת לסף המלחמה - מב"ם בצפון וסבבים בעזה. שני מקרי מבחן מהשנים האחרונות הממחישים מגמה זו הם התמודדות מול היכולת ההתקפית של חמאס, בדגש על מנהרות החל מ־2015, וההתמודדות מול הסבת הרקטות של חזבאללה לטילים מדויקים החל מ־2018. בשניהם עלה לדיון הרעיון של מלחמת מנע, אך לא התקבל. כלקח ישיר ממלחמת חרבות ברזל, מוצע להחזיר את דפוס הפעולה של מלחמת מנע/מכת מנע למרכז החשיבה הביטחונית בישראל. הלגיטימציה החיצונית והפנימית לכך, נובעת מכך שישראל חזרה לעידן "מלחמות אין ברירה". כדי לעשות זאת, נדרש גם להכיר במגבלותיה של המב"ם

הכרעה צבאית במלחמת "חרבות ברזל" - מצע לדיון מחודש

המאמר טוען כי במלחמת "חרבות ברזל" השיג צה"ל הכרעה בשתי זירות, באופן ההפוך מהמקובל בתורה הצבאית. בעזה - הושגה הכרעה טקטית ואופרטיבית מול חמאס, שהתבססה על שחיקת כוחות ויכולות האויב בעיקר באמצעות פעילות יבשתית התקפית; בלבנון - הושגה הכרעה אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית (בסדר הזה) מול חזבאללה, שהתבססה על תחבולה באמצעות פעולות קינטיות ("מכות מנע") ובהן פיצוץ ביפרים ותקיפות מהאוויר נגד יכולות ומפקדים, והמשך בפעולה יבשתית נגד תשתיות לחימה במרחב הגבול. הדיון בהכרעה הלך ונעלם בתוך צה"ל בשנים האחרונות, והמאמר מציע מצע מחודש לדיון כזה

כיבוש שטח במלחמה והחזקתו – הישג מדיני־אסטרטגי וא־סימטריה צבאית לטובת ישראל

כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א־סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של "מלחמות ברירה" בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של "מלחמות אין ברירה", בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון

הגנת יישוב מפני התקפת אויב במלחמה - מדוע נדרש שינוי תפיסתי עמוק ומה מאפייניו

נושא הגנת יישובים בגבולות מעסיק את צה"ל עוד לפני הקמת המדינה, ולמעשה הולך אחורה להקמת ארגון ההגנה לפני יותר מ־100 שנים. עד מלחמת סיני התפתח נושא ההגנה המרחבית כחלק ממערכי ההגנה של צה"ל בגבולות לתרחיש של מלחמה נגד צבאות ערב. כאשר הורחבו הגבולות ב־1967 ולאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 והצטמצם איום פלישת צבאות ערביים – דעכה מרכזיות מרכיב זה בהגנה, ועלה תרחיש ההתמודדות מול תרחיש פח"ע בדמות חדירות של חוליות מחבלים ליישוב. בערב 7 באוקטובר לא ראה צה"ל בכיתות הכוננות (ששמן שונה ב־2016 למחלקות הגנה) מרכיב מהותי בהגנה מול התקפות אויב מהסוג החדש שהתפתח (דוגמה מהצפון – רצ'ואן), ובהתאם לכך צייד ואימן אותן. מפרוץ "חרבות ברזל" התחזקו מחלקות ההגנה (בעיקר בכוח אדם וציוד לחימה אישי) ותשתיות ההגנה ביישובים. מאמר זה יתמקד במצב שבו מתרחשת התקפה גדולה על היישוב, ולא חדירה "רגילה" של חוליית מחבלים

שער ג - השתנות בלחימה

שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם צה"ל, כצבא ששדרת הפיקוד שלו מבוססת על קצונה זוטרה צעירה הנדרשת לרכוש מיומנות במגוון שיטות לחימה והפעלת אמצעי לחימה, יכול לדרוש ממערכת ההכשרה והאימונים דבר מה שהוא מעבר לרכישת מיומנויות בסיסיות - כמו התאוששות מהפתעות והסתגלות בשדה הקרב? 2. מה התנאים שצה"ל צריך ליצור בתוכו ומול החברה בהיבטי סובלנות לטעויות של מפקדים בשיקול דעת, כדי לאפשר פיתוח דפוס פו"ש של פיקוד משימה בשגרה ובבט"ש? 3. האם כדי להגדיל את גמישות הפעלת הכוח אפשר לדרוש ממערך המילואים מוכנות גבוהה הדומה לזו של הסדיר בהיבטים של אורך פרקי מילואים ומשאבי אימונים בהיקף רחב, או שלא יהיה מנוס גם בעתיד מדעיכת כשירות הדרגתית והעלאת כשירות בתחילת עימות? 4. אחרי מערכת "צוק איתן" הצעתי כי בהינתן אפשרות יוגדרו המבצעים הראשונים של צה"ל במלחמה כ"מבצעי למידה", שמטרתם לבחון את התאמת כוחותינו לאתגרים בפועל ובמידת האפשר לערוך שינויים והתאמות לפני הפעלת עיקר הסד"כ (הפשיטות בעזה ביממות שלפני תחילת התמרון היו סוג של מבצעים כאלה). האם נכון יהיה לאמץ דפוס כזה לתכנון האופרטיבי בצה"ל?

גמישות: התאוששות צה"ל מהפתעות תוך כדי מלחמת "חרבות ברזל"

מלחמת "חרבות ברזל" עדיין לא תמה, אבל כבר כעת ברורות שתי עובדות: המלחמה החלה בהפתעה וכללה הפתעות בהמשכה; צה"ל הפגין יכולת התאוששות והסתגלות מרשימה בהיבטים מסוימים וקשיי הסתגלות בהיבטים אחרים. במאמר קודם הצעתי כי בראייה היסטורית ובראייה קדימה, הסבירות להפתעה במלחמות ישראל גבוהה מאוד, ולכן נכון כי התאוששות מהפתעות תוך כדי לחימה תוגדר כמרכיב חדש באסטרטגיית צה"ל או בתפיסת הביטחון הלאומי, כתחליף חלקי למרכיב ההתרעה. צה"ל לא עסק בשנים שלפני המלחמה בפיתוח יכולת התאוששות מהפתעות, בעיקר עקב תחושה הולכת ומתגברת של "שליטה במציאות" שהיו לה מרכיבים מודיעיניים, מבצעיים וטכנולוגיים. מאמר זה מציע מסד תפיסתי לתחקור ולמידה של התאוששות והסתגלות צה"ל תוך כדי המלחמה, כדי להתכונן ליישום התאוששות מהפתעות והסתגלות תוך כדי מלחמה עתידית בלבנון. המסד התיאורטי מבוסס על מחקר שפורסם ב־2007 בספר על הגמישות. המחקר פיתח עניין שלא קיבל עד אז תשומת לב מחקרית רבה - הפתעה טכנולוגית ותורתית והתמודדות עימה, זאת ביחס לסוג ההפתעה החביב על החוקרים של "מתקפת פתע" (פרל הארבור, ברברוסה, יום הכיפורים). המאמר מתמקד בגמישות בהקשר התאוששות מהפתעות ולא בגמישות צבאית באופן כללי, שיש בה היבטים כמו גודל הצבא, אורך נשימה או גישת תכנון המדגישה צומתי החלטה והסתעפויות בתוכנית

"נס התמרון" של אוקטובר-נובמבר 202

בשנים שלפני המלחמה היה התמרון יכולת שהלכה ונזנחה בתפיסת הביטחון, בתוכניות המלחמה וכנגזרת מכך בבניין הכוח. הפעלתו כמענה למתקפת 7 באוקטובר הייתה נתונה לוויכוח משמעותי. לאחר שהחל ובשבועות הראשונים התבררה הצלחתו היחסית, הוא נראה כ"נס". במהלך החודשים שחלפו מתחילת המלחמה כבשו כוחות היבשה את עזה והכריעו את חמאס תוך אבדות מוגבלות, אך עם קשיים ניכרים בתת־הקרקע. כך או כך, התמרון נראה כיום כיכולת "טבעית" של צה"ל. הטענה היא, שבלי להבין את שורשי "הנס" של אוקטובר תוחמץ הזדמנות חשובה ללמידה. המאמר מנתח את שלושת שבועות ה"המתנה" שלפני הפעלתו, תוך השוואה לזו שלפני מלחמת ששת הימים, משך זמן שאפשר בשתיהן העלאת כשירות ניכרת של הכוחות, ואף השלמות בבניין כוח; משווה בין "נס" זה ל"נס" דומה במבצע "חומת מגן" ב־2002 ובין העדרו במלחמת לבנון השנייה ב־2006. הניתוח מעלה דפוסים חוזרים שמודעות להם תאפשר הפעלת תמרון בעתיד, תוך צמצום ההישענות על "ניסים"

לא "מלחמה משלו"

מאמר זה בוחן את הסיוע האווירי ההתקפי שנתן חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב לכוחות היבשה המתמרנים בשלבי הלחימה המרכזיים בעזה במלחמת חרבות ברזל. לאחר סקירה קצרה של תולדות שיתוף הפעולה אוויר-יבשה ופירוט ההתפתחויות בתחום הסיוע האווירי ההתקפי בעשור שלפני המלחמה, עולה טענה כי הסיוע האווירי ההתקפי באמצעות מטוסי קרב במלחמה זו היה חריג לחיוב ביחס להיסטוריה הצבאית הישראלית. בין הסיבות לכך ניתן למנות את תהליכי בניין הכוח והאימונים לפני המלחמה, שינויים תהליכיים שנעשו תוך כדי המלחמה, הקצאת חימושים רחבה על ידי המטכ"ל ומספר גורמים הייחודיים לתנאי הלחימה בעזה. ייתכן כי אופי הסיוע במלחמה זו הוא גם תוצר של שינוי תרבותי בחיל האוויר, שביטויו הוא מדידת ההצלחה של פעילות החיל דרך הצלחת הכוח המתמרן. בהמשך מובאת השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמת לבנון השנייה (2006), מבצע עופרת יצוקה (2008–2009) ומבצע צוק איתן (2014), ובסיום מוצגות תובנות לגבי סיוע אווירי התקפי במלחמה עתידית בלבנון שתכלול תמרון רחב היקף

יוזמה ופיקוד משימה/מבוזר ופיקוד פרטני/ריכוזי בלוחמת היבשה במלחמת "חרבות ברזל"

פעולה יבשתית רחבת היקף בעזה ובהמשך בלבנון, מעלה לדיון מגוון תחומים הקשורים לפעילות כוחות היבשה, שלא הופעלו באופן כזה מזה עשורים. אחד מהם הוא דפוס הפיקוד בכוחות היבשה, אשר מקובל כי לו שני קצוות מנוגדים: יוזמה ופיקוד משימה/מבוזר ופיקוד פרטני/ריכוזי. המאמר עוסק בדרגי גדוד ועד פיקוד. הוא מתחיל בהצגת קווי דמיון ואחר כך מנסה לזהות הבדלים בדפוסי הפיקוד בין הפעולה היבשתית ההכרעתית בצפון עזה ובין ההתקפה היבשתית המתוחמת לעיצוב מרחב הגבול בלבנון. לפיקוד משימה יש חשיבות רבה בהגברת אפקטיביות כוחות היבשה במלחמה, וההמלצות מובאות בראי ההכנות למלחמה עתידית הכרעתית, רחבת היקף ומרחב בלבנון

מיקום המפקד: דיון במיקומו של מפקד חטיבה מרחבית )חטמ"ר( בעת מתקפת פתע רחבת היקף

במחקר שערכתי לפני עשור וחצי בנושא "מעבר בין בט"ש למלחמה - אתגר של זיהוי השינוי, הטמעתו וביצועו",1 כתבתי כי אחרי שהמפקד מבין כי המצב השתנה, אחד האתגרים הגדולים ביישום השינוי הוא שינוי בפו"ש, ויש בו שני מרכיבים: הראשון הוא המעבר מפו"ש ריכוזי יחסית ולעיתים בתפיסת פיקוד פרטני, לפו"ש מבוזר. מעבר זה מחויב לנוכח העלייה הדרמטית בהיקף המידע הזורם למפקדים ולמפקדות כאשר המצב משתנה. אי אפשר לשלוט באופן אפקטיבי בעשרות אירועי לחימה קטנים במקביל. המרכיב השני הוא ארגון הפו"ש מחדש, כנגזרת של כניסת יחידות חדשות ומפקדות חדשות. במצב של מתקפת פתע, מערכת הפו"ש קורסת, או לפחות ניצבת בפני סכנת קריסה, ולמניעת קריסתה או התאוששותה המהירה מגוון היבטים, ובהם השניים האמורים מעלה ועוד כמה, כמו לדוגמה הגדרות מחודשות של אופי המידע הנדרש להיות מועבר, ארגון של המפקדה בהתאם למי שנמצא בה בעת מתקפת הפתע, וגם הנושא של מאמר זה – מיקום המפקד. אירועי 7 באוקטובר 2023 כללו את יציאתו של מפקד החטיבה הדרומית אל"ם אסף חממי ז"ל ממפקדת החטיבה במחנה רעים מייד אחרי פתיחת מתקפת החמאס, ומותו לאחר זמן קצר בקרב בקיבוץ נירים. מפקד החטיבה הצפונית אל"ם חיים כהן נשאר בחמ"ל החטיבה עד הערב וספג על כך ביקורת. מאמר זה דן בסוגיה מורכבת של מיקום מפקד חטיבה מרחבית במצב שבו בגזרתו מתקיימת התקפה רחבה, לרוחב כל הגזרה – מתוך הבנה כי מצב זה התרחש בבוקר 7 באוקטובר 2023, בצהרי 6 באוקטובר 1973, וייתכן שיתרחש גם בעתיד. הדיון בעניין זה טעון רגשית, אך חיוני לדון בו מזווית מבט מקצועית "קרה", עקב חשיבותו ללמידה לכלל מרחבי הגבול של ישראל – מול לבנון, סוריה, ירדן, מצרים, עזה וקו התפר באיו"ש

שער ד - בניין כוח

שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם שינוי הגישה הישראלית שהוצגו בשער השני (תרבות ארגונית – מלחמת מנע, הכרעה, כיבוש והחזקת שטח), יביאו לשינוי בהקצאת המשאבים בהקשר התקפה/הגנה? או שצורכי ההגנה מול איראן וההגנה בגבולות יטו את הכף לטובת יכולות הגנתיות? 2. מה תרחיש הייחוס שבניין הכוח היבשתי יכוון אליו, בעיקר אם חזבאללה לא ישתקם בשנים הקרובות?

השתנוּת צה"ל אחרי טראומת מלחמה ועל רקע תחושת דחיפות במתן מענה

המאמר מציג מודל, על פיו צבאות שצריכים להתכונן למלחמה נוספת מייד אחרי מלחמה שהיה בה כישלון/טראומה, מתנהגים בדפוס הכולל שלושה שלבים: מענה שמבוסס על מיומנות הכוחות; מענה שמבוסס על הרחבה כמותית של היכולת, שנתפסה כחסרה במלחמה שהסתיימה; מענה חדש וייעודי לאתגר שהתברר במלחמה. הבעיה היא שהשקעת יתר בשלב השני, עלולה לשחוק את המשאבים ואת הקשב הניהולי הנדרשים למימוש השלב השלישי. צה"ל כעת, לאור טראומת ההגנה ב־7 באוקטובר, צפוי להשקיע השקעת יתר בהרחבה כמותית של יכולות ההגנה בגבולות ושל המענה ההתקפי הקיים. מצב זה עלול לפגוע במעבר מוקדם יותר לשלב השלישי - מענה ייעודי לאתגרי ההגנה וההתקפה בלבנון

צה"ל לאחר "חרבות ברזל" משמעויות לבניין הכוח בתקופה של אי־ודאות

המאמר דן בהכוונת בניין הכוח של צה"ל במצב הנוכחי. הוא טוען כי בשל אי־הוודאות הרבה בנוגע לתרחיש מלחמה עתידית ולהגדרת האויב העיקרי שמולו נבנה כוחו של צה"ל, יש סכנה של מיקוד יתר בתרחיש שנתפס לכאורה הברור ביותר – איראן. במאמר מוצגת התקופה שלפני מלחמת לבנון השנייה, בה שררה אי־ודאות בהקשר הכוונת בניין הכוח, תוך מיקודו בלחימה ב"מעגל פנימי", והבעיות נבעו מכך. בהמשך נדונות המלצות ועדת נגל למיקוד בניין הכוח במלחמה רחבת היקף מול איראן. בסיום נמליץ כי תרחיש הייחוס לבניין הכוח של צה"ל במעגל ראשון יהיה מרחיב יותר, ויכלול, לצורך ההמחשה, את כיבוש לבנון והכרעת חזבאללה, גם אם כיום הדבר אינו נראה הכרחי

שער ה - תהליכי למידה מהמלחמה - היבטים מתודולוגיים

שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. כיצד לשמר בצה"ל "תנע" מספיק כדי להמשיך תהליך למידה, למרות תשישות ארגונית גם בתחום זה, ולנוכח הצלחות מול חזבאללה ואיראן שמראות כי למדנו והשתפרנו. 2. מה פוטנציאל הלמידה מהמלחמה שאני מזהה בתחום עיסוקי שעדיין לא מוצה? 3. כיצד אני, הקורא, משתלב במאמץ כחניך בהכשרה צבאית, או בתפקידי הבאים?

הכשל של מחקר התפתחות התפיסות לפני יום הכיפורים ולקחים לתקופה שקדמה ל"חרבות ברזל"

המיקוד של כתב המינוי של ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים בנושאי המודיעין והכוננות ותיחום הזמן שנדרשה הוועדה לחקור ל"ימים קדמו למלחמת יום הכיפורים" ועד התקפת הנגד של 8 באוקטובר (ועדת אגרנט, דין וחשבון) גרמו לאי־חקירה של התפתחות תפיסות ההגנה בסיני וברמת הגולן בשנים שלפני המלחמה, שעמדו בבסיס התוכניות המבצעיות. מצב זה הביא לעיסוק יתר במודיעין ולעיכוב של עשור וחצי לפחות בלמידת צה"ל על היבט התפיסה המבצעית ודרך התפתחותה. בבואנו לתחקר את התפתחות המודיעין, התפיסות והתוכניות של צה"ל לפני המלחמה בעזה, והתפיסות בדרג האסטרטגי -מדיני, רצוי לבצע, במקביל לחקירה מעמיקה של תחום המודיעין, גם חקירה אינטגרטיבית של תחומים אלו, שיש ביניהם קשר הדוק

50 (ואחת) שנים למלחמת יום הכיפורים: האם מרוב עצים כבר לא רואים את היער?

המאמר מביע חשש שההיקף העצום של המידע על מלחמת יום הכיפורים, יחד עם המרכיב הרגשי הרחב הנלווה לעיסוק בה, גורמים לקושי ללמוד ממנה באופן ענייני. לצורך ההמחשה מוצגים שני תחומים שבהם נוצרה הטיה של הלמידה: ערבוב של כשלים לכאורה בבניין הכוח הבסיסי בתקופה שבין המלחמות, שאטען שלא היו, יחד עם כשלים אחרים, מפריע לעסוק בכשלים המרכזיים - החלטות בהפעלת הכוח מפרוץ הלחימה. עיסוק במאפייני אישיותם של המפקדים הבכירים מפריע להתמקד במנגנוני קבלת ההחלטות שהביאו להחלטות חפוזות ושגויות. מסיבות דומות של היקף מידע ומרכיב רגשי משמעותי, צפויה להתפתח בעיה דומה בהקשר למלחמת "חרבות ברזל". בסיום המאמר יוצעו לקחים ללמידה מהמלחמה ההיא ומהמלחמה הנוכחית