ההשלכות הדרמטיות של אירועי שבעה באוקטובר קשורות בעוצמת ההלם שאחז בציבור ובמערכת המדינית־ביטחונית בישראל בעקבות המתקפה, ואשר נבע מעוצמת ההפתעה שחוותה המדינה. גודל ההפתעה קשור גם בכך שמתקפת חמאס לא הייתה אמורה להיות מקרה של "ברבור שחור", קרי אירוע שמחוץ למרחב הציפיות הרציונליות ושלא ניתן לצפות אותו מראש. רצועת עזה הייתה זירת יעד ברורה, ללא עומק בהגנה על היישובים והמוצבים הסמוכים לגבול, כשמהצד השני השלטון נתון בידי תנועה לאומנית דתית הדוגלת בחיסולה של ישראל, ובונה לאורך שנים צבא טרור. במילים אחרות, הצורך לעקוב מודיעינית ולהתריע על כוונות ויכולות מאיימות של חמאס ברצועת עזה אמור היה להימצא בטווח הציפיות של המודיעין מעצמו ושל המערכת הביטחונית מהמודיעין.
בכל זאת הופתענו והסיבות לכך רבות, מגוונות ופתוחות למגוון פרשנויות המשקפות בחלקן גם נרטיבים שונים. הטענה הנשמעת במחקר האקדמי של המודיעין, ולפיה כל מתקפות הפתע שפתחו מלחמה מצאו את היריב בלתי מוכן לקראתה, אינה יכולה לשמש כטיעון להקלה בחומרת הכישלון המודיעיני. העדויות ההיסטוריות להצלחה בהתרעה על כוונות מתקפת פתע אומנם ספורות אך קיימות (דוגמה עדכנית אפשר לראות בהתרעה האמריקנית והבריטית על כוונות הפלישה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022). ומכל מקום, במרבית מתקפות הפתע, הצד המותקף הופתע באופן חלקי - לעיתים ממקום ההתקפה, לעיתים ממועד התרחשותה, לעיתים מהמתווה שנקט הצד התוקף, ולעיתים אף מזהוּת הגורם התוקף. אך אין הרבה תקדימים להפתעה בסיסית כה עמוקה, כמו זו שאירעה בשבעה באוקטובר, שבה הקורבן לא רק היה בלתי ערוך לאיום, אלא הבין את האיום רק לאחר התממשותו.
אף לא אחד מגופי המודיעין בישראל סיפק התרעה על פרוץ מלחמה ביוזמת חמאס, הן בהיבטי היכולות הן בהיבטי הכוונות.