השאלה איננה איך החדר נראה, אלא איך מדברים בו

"ניצבת, אפוא, השאלה באיזו מידה מוכשר מנגנון המודיעין שלנו, על כל שלוחותיו, להתרות מבעוד מועד בדבר התרחשויות נכבדות בארצות שכנות? כוונתי להתרחשויות והחלטות מדיניות והכנות צבאיות".

ציטוט זה, מתוך תזכיר של שאול אביגור (מאירוב) – מקים שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) וממייסדי משרד הביטחון – לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בפברואר 1957, פותח את ספרם של אהרן זאבי פרקש ודב תמרי ואיך נדע?.1 שלוש שנים וחצי קודם לכן קבע בן־גוריון, בהצגה שלו לממשלה באוקטובר 1953, כי בניתוח הלך הרוח והכוונות של מנהיגי ערב "אני תלוי לגמרי בידיעות ובדעות של המודיעין הצבאי שלנו, שהוא אגב, אולי הענף המשוכלל והמוכשר ביותר בכל שירותי צה"ל, ולדעתי אינו נופל משום שירות מודיעין של צבא אירופאי או אמריקני".2

אביגור, שהשאלה שהוא מעלה היא בעיניו רטורית והתשובה לה שלילית, מציג לא פחות מארבעה אירועים שהתרחשו בפרק הזמן שבין הקביעה הנחרצת של בן־גוריון לכתיבת המסמך שלו, שבהם נכשל המודיעין כישלון חרוץ במתן התרעה על התפתחויות מדיניות או אופרטיביות מהותיות, ובראשם החמצת העסקה הצ'כית, שהובילה למלחמת סיני. מאוקטובר 1953 ועד אוקטובר 2023 אפשר למנות עשרות מקרים אחרים המאששים את קביעתו העגומה, ובראשם כמובן המחדלים הרי האסון ב־1973 וב־2023. אלה תומכים דווקא באמירה המצמררת, בהקשר שבה נאמרה, של אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, לפיה "בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל, למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי, אתם נכשלתם".3

מול כל אלה אפשר למנות מקרים רבים מאוד שבהם קהילת המודיעין בישראל, שמושקעים בה משאבי עתק ומשרתים בה טובי האנשים, סיפקה התרעות מדויקות וניתוח מושכל, שלא לדבר על מודיעין אופרטיבי מן המעלה הראשונה. ולכן, השאלה איננה "האם יש לנו מודיעין טוב מספיק?" (שלא לדבר על מליצות כמו "הטוב ביותר בעולם", שאפילו בן־גוריון חטא בהן), אלא מה אנחנו באמת צריכים להניח ביחס למודיעין, והאם אפשר ליצור מנגנוני הגנה שיחסנו ככל האפשר את המערכת מפני טעות הרת גורל, שבמבט היסטורי נראית כמעט בלתי נמנעת. 

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן