סקירת הספר "אנשים מול אש"
כאשר שהתחלתי לקרוא את הספר אנשים מול אש מאת ס.ל.א. מרשל (מערכות, 2001) ציפיתי לספר צבאי יבש, קשה לקריאה ולהבנה. מהר מאוד הבנתי כי אין המדובר בעוד ספר על טקטיקה, אלא ספר על בני אדם. הכותב חושף ממצא מפתיע: ברוב הקרבות במלחמת העולם השנייה, רק מיעוט מהחיילים ירו באמת לעבר האויב. לא בשל פחד, כי אם בשל חוסר מוכנות רגשית לבצע ירי קטלני. עקב כך, הדבר שעשה מרשל היה מהפכני – הוא לא הסתפק בדוחות מבצעיים, אלא דיבר עם חיילים. זמן קצר אחרי קרבות, ודרך הראיונות שערך גילה שגם אם טכנית הוכשרו לכך – ברגע האמת פשוט לא יכלו ללחוץ על ההדק, וכך הכניס למשוואה את גורם האנושיות במערכה. מרשל ניסה להבין את שבאמת קורה ללוחמים בזמן אמת, ולא מה שאמור לקרות לפי התו”ל. ביקורתו הייתה מכוונת למערכת, ולא לחיילים עצמם, ולטענתו הצבאות, כולל האמריקני, הכשירו חיילים כמו טכנאים, בלי להבין את המרכיב הנפשי. בספר הוא הביא דוגמה הפוכה: ביחידות שבהן ירו ירי מסיבי – עברו החיילים הכנה נפשית וחיזוק קשר עם מפקדיהם.