האסטרטגיה הבריטית בניהול משבר סואץ 1956
אנתוני אידן. האמין שבאמצעות החזרת השליטה על התעלה יוכל להחזיר לבריטניה גם חלק ממעמדה האיתן כמעצמה, כפי שהייתה ערב מלחמת העולם השנייה. ציור: Eilliam Little ויקיפדיה
משבר סואץ שהתנהל בין יולי 1956 למרס 1957 נחשב לאירוע מכונן, שסיים את דרכן של צרפת ובריטניה כמעצמות עולמיות. המשבר החל ב־26 ביולי 1956, בהלאמת "חברת תעלת סואץ" בידי גמאל נאצר, נשיא מצרים. הוא המשיך בכיבוש חצי האי סיני בידי מדינת ישראל ובהשתלטות על מחצית תעלת סואץ בידי בריטניה וצרפת, והסתיים בהחלטת האו"ם על העברת הבעלות על תעלת סואץ לידי מצרים ועל נסיגת צבאותיהן של ישראל, בריטניה וצרפת מהאזורים שכבשו. בשיאו של המשבר איימו ארצות הברית וברית המועצות בסנקציות ובהפעלת נשק גרעיני נגד בריטניה וצרפת במועצת הביטחון של האו"ם.
התוכנית האסטרטגית הבריטית לפתרון המשבר הייתה כריתת ברית משולשת עם צרפת וישראל, תמיכה במהלך ישראלי לכיבוש חצי האי סיני, ובעקבות זאת "יצירת הפרדה" בין צבאות ישראל ומצרים לכל אורך תעלת סואץ, ובכך תחזור הלכה למעשה השליטה שלה ושל צרפת בתעלה.
בריטניה בחרה לבצע קנוניה: מהלך צבאי שלכאורה אין לה בו חלק, במטרה לתת לגיטימציה למהלך צבאי בריטי-צרפתי שנועד להשיג מטרה מדינית והיא השבת השליטה על חברת "תעלת סואץ" ועל התעלה עצמה. כמטרה נוספת אך משנית בחשיבותה שאפה בריטניה למוטט את שלטונו של נאצר ולהחליפו במנהיג פרו־מערבי.
במאמר זה אבחן את תקופת המשבר מהזווית הבריטית, ובאופן ממוקד – את תהליכי קבלת ההחלטות של ראש ממשלת בריטניה באותה התקופה, אנתוני אידן. תחילה יתוארו התהליכים הגאופוליטיים שעיצבו את יחסי בריטניה ומצרים בשני העשורים שקדמו למשבר. אחריהם ייסקרו צעדיו של גמאל נאצר בתקופה שקדמה להלאמה ובימי ההלאמה של התעלה, ויתואר כיצד השפיעו על בריטניה, צרפת וישראל ביצירת הברית המשולשת שהביאה למבצע "מוסקטר" באוקטובר 1956. את המאמר יחתום דיון בגישה הבריטית למשבר ומהלכו ובשאלה האם בריטניה השיגה את מטרותיה.